משמרים את העבר
מה עושה פסל של אמודאי בקתדרלה בת 900 שנה בדרום אנגליה? על שימור מבנים ועל הויכוח שעתיק כמעט כמותם
אחד מסמליה המוכרים של העיר ווינצ'סטר שבדרום אנגליה היא הקתדרלה שלה. המבנה המרשים הזה, אחת מהכנסיות הגדולות והמוכרות ביותר שבבריטניה, הוא מקור גאוותם של תושבי העיר ומוקד משיכה לתיירים רבים.
מתחת לקתדרלה בווינצ'סטר יש חלל תת-קרקעי, ''קריפטה'' כפי שהוא מכונה בלעז, ובו פסל מעורר סקרנות: דיוקנו של אדם משופם, בעל הבעת פנים רצינית ונחושה, עוטה לגופו חליפת צלילה ואוחז בידיו קסדת אמודאים מתכתית וכבדה למראה. מי שאינו מכיר את ההיסטוריה של הקתדרלה, ודאי תוהה בינו לבין עצמו - מה לכל הרוחות עושה פסל של אמודאי בתוך קריפטה של קתדרלה נוצרית מפוארת? אבל אם ישאל זאת המבקר את אחד מתושבי ווינצ'סטר, ודאי יוסבר לו שאין מקום מתאים יותר לפסל הזה, כיוון שהאמודאי הזה הציל, במו ידיו, את הקתדרלה הענקית.
- בעל ברית נגד הסרטן
- חלב קטלני: האמנם?
- המפץ הגדול של המדע
הקתדרלה של ווינצ'סטר הוקמה לפני כ-900 שנה, בסוף המאה האחת עשרה לספירה, על קרקע בוצית וספוגת מים. לאורך הזמן החלה הכנסייה שוקעת אט-אט בקרקע, עד שבתחילת המאה העשרים הייתה על סף קריסה. עבודות ההצלה החלו בשנת 1905, אבל כל ניסיון לתקן את יסודות המבנה נתקלו בבעיה קשה: מים מילאו את הבורות שנחפרו, ומנעו את העבודה.
כאן נכנס לתמונה וויליאם ווקר. ווקר היה אמודאי (צוללן מים עמוקים) והמשימה שהוטלה עליו הייתה, על פניו, פשוטה למדי: צלול אל תוך הבורות המוצפים, וחזק את היסודות הרעועים של הקתדרלה.
המשימה הפשוטה הזו התבררה כסיוט בשעה שמבינים את תנאי העבודה שנאלץ ווקר להתמודד עמם: המים היו בוציים כל כך עד שווקר נאלץ לעבוד בחושך מוחלט ולהיעזר בחוש המישוש בלבד, וכל זאת כשהוא עוטה לגופו קסדה כבדה, חליפה מיושנת ולא נוחה ומגפיים כבדים. ווקר עבד בחשכה המוחלטת, בעומק של שישה מטרים מתחת למים, שש שעות כל יום, במשך שש שנים תמימות. הוא החדיר ליסודות 25 אלף שקי מלט, 115 אלף בלוקים של בטון ו-900 אלף לבנים. בכל סופשבוע, כשנסתיימה העבודה, היה ווקר רוכב על אופניו ונוסע 250 קילומטרים בחזרה אל ביתו ומשפחתו.
כיום, וויליאם ווקר הוא אחד מגיבוריה הגדולים של ווינצ'סטר, ופסלים בדמותו מוצבים מסביב לקתדרלה.
סיפורו של וויליאם ווקר הוא דוגמה נאה לחיבור שבין מורשת תרבותית ומבנים עתיקים. בניינים ומונומנטים הם מבין היצירות האנושיות הבודדות אשר מסוגלות לשרוד מאות ואף אלפי שנים. הקתדרלה, בדומה לכותל המערבי שלנו, לפנתאון של אתונה ולמבנים דומים, משמרים לא רק את הרעיונות העיצוביים והאדריכליים של תקופתם אלא גם ערכים ורעיונות שסביבם מתגבשת זהות חברתית ותרבותית. מכאן נובע הצורך לשמר מבנים עתיקים ולמנוע את התמוטטותם.
שימור מבנים
ההגדרה הבסיסית של שימור מבנה היא זו: "סדרת פעולות שמטרתה למנוע את התדרדרות מצבו הפיזי של הבניין, תוך שימור הערכים התרבותיים שהוא מייצג". באופן טיפוסי, מדובר במבנה בן עשרות עד מאות שנים ואפילו עד אלפי שנים, שבשלב כלשהו במהלך חייו הייתה לו חשיבות מיוחדת: למשל, כמקום פולחן דתי, או בעקבות מאורע היסטורי שהתרחש בו, או שאולי הארכיטקטורה שלו ייחודית ומעניינת במיוחד. תהליכי בלייה הדרגתיים או אסונות טבע הזיקו לבניין וכעת מוטלת עלינו המשימה לבלום את המשך ההתדרדרות ולדאוג לכך שהערכים התרבותיים שבעטיים ביקשנו לשמר את המבנה מלכתחילה, לא יאבדו.
השאלה מהי הדרך הנכונה לשמר מבנה עתיק, ותיקה ממש כמו מקצוע השימור עצמו.
שימור המבנים כמקצוע מאורגן ומסודר - להבדיל מפעילות אקראית של אנשים בודדים פה ושם לאורך ההיסטוריה - החל במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. כמה זרמים היסטוריים התמזגו באותה התקופה. מצד אחד, אירופה חוותה התעוררות של רגשות לאומניים ופטריוטיים- ומבנים עתיקים קיבלו ממד של סמלי מורשת והיסטוריה לאומית ולכן גבר הרצון לשמור עליהם. במקביל, גברה גם ההתעניינות המדעית בהיסטוריה ומה שאפשר ללמוד ממנה - כמו, לדוגמה, האדריכלות הרומית העתיקה, ששרידים רבים שלה שרדו מאות רבות של שנים. באנגליה, היה מקובל בקרב הג'נטלמנים של המעמד הבינוני-גבוה לצאת לסיבוב תיירותי ארוך באירופה ובמזרח התיכון - Grand Tour, כפי שכונה לרוב - מתוך מטרה מוצהרת להכיר וללמוד את התרבות הקלאסית של יוון ורומא.
אך ההכרה בחשיבותו של שימור המבנים, גררה עמה גם ויכוח לוהט בתוך חוגי האדריכלים ואנשי הרוח של אותה התקופה - ובמיוחד באנגליה של המאה התשע עשרה - לגבי השאלה הבסיסית: מהי הדרך הנכונה לשמר מבנה עתיק?
המתווכחים התפלגו לשני מחנות: מחנה ה"שימור אותנטי", ומחנה ה"שחזור".
שחזור בהקשר של שימור מבנים, הוא הניסיון להחזיר את הבניין לימי גדולתו - דהיינו, לתקן ולשפץ את הנזקים שנגרמו במהלך השנים, להסיר תוספות בניה שנעשו בו לאורך הזמן ולבנות מחדש חלקים שאולי התמוטטו.
אחד מהבולטים במחנה השחזור היה האדריכל הצרפתי עמנואל ויולה-לה-דוק, דמות חשובה בעולם האדריכלות באירופה של המאה התשע עשרה. ויולה טען כי לשם המטרה של החזרת הבניין לגדולתו המקורית, יש להשתמש בכל הכלים ההנדסיים האפשריים: לבחור את החומרים הטובים ביותר שקיימים בהווה לצורך השיפוץ, גם אם לא היו מצויים בתקופה ההיסטורית שבה נבנה הבניין. אם, למשל, צריך לחזק את המבנה - יש להשתמש במוטות מתכת, על אף שחומר הבנייה המועדף בתקופה שבה נבנה הבניין היה עץ, למשל. למעשה, ויולה הלך אפילו צעד אחד מעבר לשחזור העבר, וטען כי "השימור צריך להחזיר את הבניין למצב של שלמות שאולי לא נתקיים בשום זמן נתון". במילים אחרות, יש להביא את המבנה לאידיאל האדריכלי, גם אם המבנה עצמו כבר אינו נראה כפי שנראה בימיו הטובים והמפוארים, ואפילו אם מעולם לא נראה טוב כל כך אי פעם.
אותנטיות?
בצדו השני של המתרס, גרסו תומכי שימור האותנטיות שאסור בתכלית לשנות שום דבר מהתכנון המקורי של המבנה. ג'ון רסקין, מבקר אומנות אנגלי חשוב - אף הוא בן המאה התשע עשרה - היה ממובילי דעה זו. הוא טען שאותנטיות המבנה היא ערכו התרבותי החשוב ביותר: יש לשפץ את הבניין, בכך אין שום ספק, אבל אין לשנות את מהותו. החלפת קורות מקוריות מעץ בקורות ממתכת, למשל - למרות שהיא החלטה הנדסית טובה ביסודה - שקולה לניסיון לרמות את ההיסטוריה, מחיקת העבר לטובת ערכי ההווה.
מי מבין שתי הגישות האלה נכונה" או צודקת יותר? זו שאלה לא פשוטה כלל וכלל. לאורך המאה העשרים התגבש קונצנזוס בינלאומי, שגובה בהסכמים כדוגמת אמנת ונציה מ-1964. באמנה נאמר כי שיפוץ מבנה עתיק חייב לשמר לא רק את ייעודו המקורי, כי גם את ההיסטוריה שלו לאורך השנים - באותו האופן שבו אבני הכותל הן אותן האבנים ששרדו מאז ימי המקדש. מצד שני, אם יש צורך להחליף חלקים חסרים של הבניין, למשל, כדי לשמור עליו שלא יתמוטט - יש לעשות זאת.
הסכמים כמו אמנת ונציה הם בעיקר המלצות וקווים מנחים, וכל מדינה וכל אדריכל רשאים, ואולי נכון יותר לומר מוכרחים, להפעיל שיקול דעת, ולהחליט לגבי כל מקרה לגופו. ברמה המעשית, השאלה הבסיסית שעמה מתמודדים מהנדסי השימור בכל פעם שהם ניגשים לעבודת שימור חדשה היא הקונפליקט הבסיסי שבין בטיחות ואותנטיות.
משמעות הבטיחות בהקשר האדריכלי, היא יכולתו של הבניין לעמוד בעומסים הצפויים לו מבלי שיתמוטט. כשזה נוגע למבנים מודרניים, האדריכלים ומהנדסי הבניין מסוגלים להעריך במידה גבוהה של ודאות מהם השינויים שצריך, אם בכלל, לבצע בבניין כדי להתאים אותו לסטנדרטים הקיימים של בטיחות מבנים. הם פותחים את השרטוטים, מזינים את המידות והנתונים לתוך המשוואות ותוכנות המחשב המתאימות, ומקבלים החלטה מושכלת.
אך כאשר מדובר במבנים היסטוריים, התמונה אינה כה ברורה. מעצם גילם, לחלק גדול מהמבנים העתיקים אין כלל שרטוטים מסודרים סכימאות - ואם המבנה ותיק מספיק, סביר להניח שנבנה בתקופה שבה כלל לא היו קיימים סטנדרטים קבועים ומוגדרים, כי אם רק כללי אצבע וטכניקות המושתתות על ניסיונם המצטבר של הבנאים. בדרך כלל גם החומרים שבהם השתמשו בתהליך הבנייה המקורי שונים מאוד מהחומרים המודרניים, ולא תמיד יש בידי המשמרים ידע מדויק בכדי להעריך איך השפיעו על החומרים תהליכי בלייה כאלו ואחרים.
כל שאפשר לעשות, במקרה הזה, הוא לבצע מדידות הנדסיות מדויקות ככל האפשר, ולנסות להתחקות אחר עברו של המבנה: מתי נבנה ובאילו שיטות, מאלו חומרים, מהם תהליכי הבלייה שפעלו עליו והאם פגעו בו אסונות משמעותיים כמו שריפות או רעידות אדמה.
גם אז, ההחלטה מה בדיוק צריך לעשות - עד כמה חייבים לפגוע באותנטיות של המבנה כדי לשמור על סטנדרטים מינימליים של בטיחות - היא החלטה לא קלה, שדורשת מהמהנדס ידע, ניסיון וביטחון עצמי רב.
לא תמיד ההחלטות שמתקבלות בזמן השימור הן ההחלטות הטובות ביותר. לעתים אנחנו מגלים רק כעבור שנים רבות שהחומרים שניבחרו לצורך השיפוץ טובים מספיק או שהם מגיבים בצורה לא בריאה לחומרים המקוריים שמהם נבנה הבניין. מסיבה זו הפיכות (Reversability) היא עיקרון חשוב בשימור מודרני: יש לשמר כך שניתן יהיה להסיר את התוספות והשינויים שנעשו אם יתברר בעתיד שאינם מוצלחים.
לסיכום, נדמה לי שניתן לומר ששימור מבנים אינו מקצוע הנדסי רגיל. לא בכדי יש רבים שמשווים אותו למקצוע הרפואה: בשני המקרים מדובר בתחומים שמשלבים ידע טכני ומעשי רב עם מידה רבה של שיקול דעת. מחבר של ספר לימוד בתחום השימור הגדיר זאת היטב כשכתב: "קשה מאוד להחליט שלא צריך לעשות דבר למבנה, אבל קל מאד להציע להרוס אותו..." במקום אחר נכתב בספר כי "על המהנדסים ללמוד להקשיב למה שהבניין מנסה להגיד להם". ציטוטים מעין אלה מדגימים את האתגרים הגדולים שבמקצוע השימור, אתגרים שנדיר להתקל בהם בתחומי הנדסה אחרים.
רן לוי הוא סופר ומגיש את הפודקאסט ''עושים היסטוריה!''
