דבורי פלסטיק

דבורי פוליאסטר נפוצות בכל צפון-מזרח ארה"ב. הדבר שהכי מעניין בהן הוא המנהרות התת-קרקעיות שהן חופרות, שקוטרן בערך זרת, שבהן הן מטילות ביצים. כדי להגן על הרימות מחום, מקור, מפטריות, מחיידקים ומשאר צרות, הדבורה מצפה את תא ההטלה בחומר שקוף, דמוי צלופן. הרימות מבלות את רוב חייהן מתחת לאדמה במקלט הזה שלהן.

עוד ב-ynet מדע:

לראשונה נתקלתי בדבורי פוליאסטר, או קולט (Colletes) בגלישה מקרית באינטרנט, ולבסוף השגתי דוגמאות של הקנים שלהן ממוזיאון הטבע האמריקני בניו יורק. עדיין לא פרסמנו את מסקנותינו, אבל אנחנו חוקרים את תאי ההטלה האלה כדי להבין ממה הם עשויים.

הבעיה היא שממש קשה לחקור את התאים משום שהם נועדו להיות עמידים מאוד. נתקענו במלכוד 22: כל חומר פעיל דיו כדי לשבור את הקן מזיק גם לציוד שלנו וכל חומר שאפשר להשתמש בו, אינו מפרק את הקן.

אבל כן הצלחנו להוכיח שאין זה סתם פלסטיק. למעשה, הדבורים טוות קודם כול סיבי משי ועליהם הן מפרישות את הפלסטיק. זה דומה לפיברגלס, וזה מה שעושה את החומר חזק כל כך. אנחנו משתפים פעולה עם בקטריולוגים, כדי לראות אם נוכל למצוא חיידק שיכול לפרק את הפלסטיק הזה.

החומר הזה מעניין אותנו משתי סיבות: הסיבה הרשמית היא שמרתק למצוא חומר שאף על פי שהוא מיוצר באופן ביולוגי הוא אינו מתכלה באופן ביולוגי. איני יודעת אם זה קרה לכם פעם, אבל אני לפעמים שוכחת צלחת ספגטי במקרר, ואז אני נתקעת עם מכל פלסטיק אטום, מלא בחומר אורגני מפורק.

מצד אחד, איננו רוצים שגם המכל יתחיל להתפרק, אבל מצד אחר גם איננו רוצים למלא את המזבלות שלנו במכלי פלסטיק. החומר שאנחנו חוקרים יוכל להיות חזק בתנאים רגילים, אך יהיה אפשר לפרק אותו ולמחזרו.

הסיבה השנייה לכך שזה מעניין אותי היא שהוא ממחיש את העובדה שיש הרבה דברים שאיננו יודעים על העולם. החומר הזה גורם לי לתהות כמה עוד דברים כאלה יש.