ט"ו בשבט: לזרוע את זרעי האהבה ב-4 צעדים

"די! אני לא מסוגלת יותר", צרחה ד', חברתי הטובה, ברגע שעניתי לשיחה. "מה קרה?", שאלתי מבוהלת, ואני עוד חשבתי שנלך לנטוע היום עצים, סתאאם, אבל לפחות שנצא לאיזה שופינג עוקר שורשים, לכבוד הלבלוב של חג העצים.

עוד בנושא בערוץ יחסים:

איך נזרז את הבשלות שלנו לאהבה?

הכול מתימטיקה: הנוסחה למציאת אהבה

עכשיו כבר מותר לומר שאתה רוצה אהבה

"זרקתי אותו. העפתי אותו. שמתי לו על יד הדלת ומזוודה. אני לא יכולה יותר לסבול את הנצלנות שלו, את ההתעלמות שלו, אפילו משמש מיובש הוא לא הביא לי השנה!". "למה שיביא לך משמש מיובש? זה באמת כל כך קריטי לך לחגוג את ט"ו בשבט לפי פסק ההלכה?", תמהתי בקול.

"לא! לא", היא המשיכה לצרוח. "ט"ו בשבט זה יום הנישואין שלנו, ולי נשבר לסבול. מהיום שהתחתנו לא היה לי יום, מה יום? לא היה לי רגע אחד מאושר".

ברגע שיהיה לי בן זוג, הכול יסתדר מעצמו

ניתקתי את הטלפון ונזכרתי בימי הרווקות התמימה: "ברגע שיהיה לי בן זוג נורמלי, הכול יסתדר". באמת האמנתי שהאהבה שלו תיתן לי כוחות חיוביים כאלה שאף אחד לא יוכל לעמוד נגדם, התמיכה שלו תמוסס את כל האכזבות כמו שוקולד חם, השיחות אתו יפתחו בליבי מעמקים חדשים שמעולם לא העזתי לחשוף.

ההנאה מחברתו תחדש אותי, תעורר אותי, תזרים ממני את כל היצירתיות שעדיין לא התוודעתי לקיומה, ושנינו נעוף מעל כל הקשיים, כמו ציפורים ששרות יחד את המנון תקוות האוהבים.

מכירים את הקלישאה? אז בפועל זה לא בדיוק מתרחש לפי צלילי הפילהרמונית. יש הרבה חריקות, קריעת מיתרים, זיופים ואי סנכרון עם "המנצח" הנעלם, שמושיט אל על את מקל הקסמים ומביא לכאוס מוזיקלי שבו כל אחד מנגן רק לפי הצלילים שהוא לבדו שומע מבפנים.

רגע, לא אמרנו שנדבר על הכול? שנהיה גלויים, כנים וטובים? לא הבטחנו באש ובמים, שנחזיק ידיים? הבטחנו, רצינו, אז מה?

מזימה ששמה אהבה

וכאן אדקור אתכם בשאלה: בשביל מה? למה בכלל צריך זוגיות? הרי בפועל אנחנו עדים לפשיטת רגל עולמית של מוסד האהבה. רק מקריאת הטוקבקים, ואני כבר לא מדברת על הכתבות עצמן, זה הרי ברור שרוב האנשים לא ממש בעד חתונה, מחויבות, ילדים וכל הניג'וס היוצא בזה.

רובנו עייפים מהניסיונות, מיואשים מהכישלונות, ובעיקר סובלים מחוסר כלים שיעזרו לנו לפתח "זוגיות מאושרת", שגם צמד המילים הזה נראה לנו כמו התרמית הגדולה של כל הזמנים. אז אולי הגיע הזמן להגיד להתראות זוגיות, ביי חתונה, וסאלם על כל המזימה?!

ואם נמשיך את קו המחשבה הזה, אחרי צניחת מדד האהבה, הרי ברור שנגיע למבוי סתום: או שהאנושות תדעך עד כדי הכחדה, או שנחזור לרחרח באפינו אחר האהבה אבל הפעם מנקודת ראות הרבה יותר מפוקחת, ממוקדת ואפילו עליונה. אני הולכת על האופציה השנייה ורוצה להכין רשימה, שכאשר נגיע לשם נזכור תחילה לזרוע את זרעי האהבה. איך מתחילים?

1. הכינו את האדמה

סקלו את אבני העקשנות, התפיסות הישנות, הדעה הקדומה שאתם כבר הייתם בסרט הזה ובכל הסרטים האפשריים. תלשו בעוז את העשבים השוטים שמקטרגים באוזניכם שאין סיכוי, כי אין מישהו מספיק שווה, טוב או נחשב, בשביל שתואילו לחלוק עימו את החיים. נקו את השטח. לחלחו אותו ברגש ישן נושן של משהו חם, קרוב, מרגש ומלבלב, וחפרו גומה קטנה בתוך הלב.

2. טמנו את הזרע

החליטו מראש איזה זרע אתם רוצים שיצמח בתוך מערכת היחסים: זרע של מלחמות והתנצחויות אין סופיות, זרע של שנינו ביחד אבל כל אחד לחוד? זרע של שלווה, אבל גם בלי עליות ומורדות שיזעזעו את אמות הסיפים או אולי זרע של קשר חי שמתפתח, פועם ומשתנה משנייה לשנייה?

לא משנה מה הזרע, כבר מההתחלה נצטרך לזבל את האדמה במוכנות לוויתורים הדדים למען המשך הזוגיות, למרות חילוקי הדעות ואי ההסכמה. תיאום ציפיות עם עצמכם ועם האדם שאתם רוצים לחבוק בזרועותיכם, חשוב מאין כמוהו גם כדי להכיר, וגם כדי לא להיכנס עם הראש בקיר.

3. תנו לו להירקב

לזרע, לא לבן/ת הזוג. עד היום נכנסנו כמו שאנחנו למערכת היחסים, ובמרבית המקרים – יצאנו כמו שהגענו. זרע מסוגר, בתוך עצמו הוא גר, זרע שלא הנביט שום דבר. בשביל לגדל משהו חדש ביני ולבן זוגי, אני צריכה לתת לזרע הזה, שהוא אני, להירקב.

כי רק לאחר ההירקבות, מתחיל משהו חדש לגדול. למה הכוונה? אני עטופה במעטפת קשה של אגו, של אהבה ודאגה לעצמי. הקליפה הזו היא התבנית שמוטבעת בי, לפיה אני הראשונה והאחרונה ואין עוד מלבדי, וכל העולם נועד רק בשביל לגרום הנאה לי ולעצמי.

עכשיו מובן למה הקליפה הזו צריכה להירקב עד תום? בתקווה שבמקומה תצמח בי הבנה שאין שום סיכוי לקשר, חיבור או בטח אהבה, אלא כאשר אני דווקא דואגת, בצורה מאוזנת, למלא גם את הרצונות של בן זוגי.

נכון, האגו ילחש באוזני: "מה פתאום? למה שתוותרי? את הרי יכולה להשיג מישהו כזה שלא תצטרכי לוותר על שום דבר והוא יאהב אותך בדיוק כמו שאת". כן זהו האגו, הנחש. גם אם את מהסוג המשקיע, שימי לב האם זו השקעה באמת למען הבן זוג, או כדי להרגיש רגועה שאת מצידך עושה את המקסימום , גם אם זה מביא לחניקת הזרע באדמה.

4. גדלו עץ עם פירות יפים ומתוקים

אחרי שהבנו איך רצוי לפעול, נותר לעשות מאמץ לתפעול שוטף: להשקות, לזבל, להאיר ולחמם. אבל שוב עולה השאלה – בשביל מה לי כל העבודה? נו, אחרי שנרגיש את החיים ללא אהבה, אחרי שנגלה את חוסר המשמעות התהומית בבדידות כרונית, יש סיכוי שיפתח בנו רצון אמיתי להבין מה הם החוקים שלפיהם ניתן לאהוב ללא תנאים.

הרי בינינו, לא יתכן שזו רק אשליה. האהבה טומנת בחובה סוד, שאם מפענחים אותו, ולומדים להתייחס זה לזו, מגלים הנאה אינסופית ומעצימה. אז אחרי כל זה, אם אתם סבורים שאני נאיבית או אופטימית ללא תקנה, יכול להיות שאתם צודקים, אבל איזו סיבה יש לי לחיות ת'חיים אם לא תהיה שם אהבה? 

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק

• שלי פרץ היא שחקנית, תסריטאית ואימא. פעילה בתנועת הערבות.