"כמו מחנה פליטים". זבל, הזנחה וייאוש בעארה
בכפר במשולש שולטת ההזנחה: אשפה בכל פינה, אחוזי אבטלה גבוהים ומוסדות לימוד רעועים. מתוך הייאוש, עולה זעקתם לפרק את האיחוד עם ערערה. "נמאס לנו מהביוב הזורם, מהרטיבות בבית הספר. אנחנו מרגישים שנתקענו ב-1945"
כבר בכניסה לכפר עארה במשולש התחושה השלטת היא של מחנה פליטים. זבל בכל פינה, כבישים רעועים, בית ספר לא בטיחותי, אחוזי אבטלה גבוהים ומצב חזותי קטסטרופלי. הייאוש של 7,000 התושבים ממש לא נעשה יותר נוח עם הזמן. מבחינתם, הם מוכנים אפילו להצביע לאביגדור ליברמן, העיקר שמישהו ייחלץ אותם מהבוץ.
עוד בערוץ החדשות
מין, סמים וצדק חברתי. הקטנות נערכות לבחירות
מחניים ומשיכת חבל בבית הלבן. מישל ניצחה?
בשנת 1990 הכול נראה אחרת. הכפר אוחד למועצה מקומית אחת יחד עם ערערה, תחת השם מועצת עארה-ערערה, והתושבים ציפו לפיתוח כללי של התשתיות. אז ציפו. מאז אותו איחוד פוזרה מליאת המועצה המקומית מספר פעמים, וכיום עומד בראשה ג'מיל מרזוק, שמנהל אותה משנת 2009 תחת ועדה קרואה, אחרי שהמועצה תחתיו פוזרה בשנת 2008.
בעארה רוצים עצמאות והקימו לפני ארבעה חודשים ועד במטרה לפעול לפירוק
האיחוד. מספיק מבט אחד שישווה בין שני היישובים כדי להבין מדוע תושבי עארה מאסו במתרחש: עזובה כללית בצד אחד, לעומת סדר וניקיון בערערה. "הכפר שלנו הפך להיות כמו מחנה פליטים, וקשה לנו להתמודד עם הסבל", אומר ל-ynet חבר המועצה לשעבר, עאדל אבו שיכה. "המועצה לא עוזרת לפיתוח הכפר, ומשאירה אותנו ללא שום תנאים, כאילו אנחנו אוויר. לחיות יש תנאים טובים יותר משלנו. אני מתבייש לארח אצלי בבית. נמאס לנו מהביוב שזורם בין השכונות ומזהם את הסביבה".
לדברי אבו שיכה, ההזנחה הפיזית היא כלום לעומת ההזנחה הרוחנית, הקניינית והתרבותית. "אין לנו מקומות בילוי, בנקים, ספריה או מתקני ספורט", הוא אומר. "לילדים שלנו אין מרכזי לימוד ותרבות לשעות הפנאי, והם כל היום ברחובות. דווקא הקימו פה מרכז נוער, אבל מסיבה לא מובנת במועצה לא פתחו אותו וגם לא הסבירו למה. אנחנו נאלצים לקחת את הילדים לחוגים מחוץ לכפר. גם הקשישים סובלים, אבל עבורם הקמנו בית לקשיש שנתרם על ידי אחד התושבים. גם התקנו תאורה בכבישים על חשבוננו, ותיקנו את חלקם".
תנאים קשים בבית הספר המקומי
בעארה פועלים שני בתי ספר, שעל פי דו"ח בטיחות אחד מהם מט לנפול. מחמוד זיד, בעל מכולת בכפר, טוען כי לאף אחד לא באמת אכפת מ-450 ילדים שלומדים במבנה שבו יש תנאים קשים. "החשמל לא תקין, יש בעיות ביציבות המבנה בגלל סדקים ורטיבות", טוען זיד. "בקומת המרתף יש רטיבות גבוהה ואין בה מספיק חמצן. נודפים ממנה ריחות שגורמים לאסתמה אצל הילדים, השירותים לא תקינים ובכניסה לבית הספר אין מעבר חצייה - מה שהוביל לדריסת שלושה ילדים".
המצב הקשה במוסד החינוכי גורם לכך שיש כיתות עם דלת משותפת, כשבשעות הבוקר עוברים דרכה כל התלמידים והמורים. "אם תלמיד רוצה ללכת לשירותים הוא נאלץ לעבור דרך הכיתה השנייה, מול עיניהם הבוחנות של כל התלמידים", הוא אומר. "שמעתי מחלק מהתלמידים שהם אומרים שעדיף להם להשתין בבית. אפילו נייר טואלט אין לנו ואנחנו רוכשים אותו מכספנו. בבית הספר השני יש שני מתקנים לכדורגל, שמוחזקים על ידי מוט ברזל שקשור לעץ. בכל רגע זה יכול ליפול על אחד התלמידים ולגרום אסון".
בעארה אין חטיבת ביניים או תיכון. התלמידים הבוגרים נאלצים לנסוע בכל יום שבעה קילומטרים כדי ללמוד בערערה. בדרך, הם נאלצים לחצות את כביש 65 המסוכן. "לפני מספר חודשים תלמידה נפצעה קשה בתאונה", אומר זיד. "אנחנו לא מבינים למה עדיין אין מנהרה או גשר כדי לפתור את הבעיה. אם זה היה במגזר היהודי מזמן היו סוגרים עניין, ללא דיחוי".
רוצים שינוי וניהול נפרד
זיד טוען כי התושבים נאלצים לממן את החשמל במסגד, את תחזוקת בית הקברות ולהתמודד עם עובדים סוציאליים שיטפלו בילדים שנמצאים ברמת סיכון גבוהה. "הגיע הזמן לשינוי כי נמאס לנו. אנחנו מוכנים לתמוך בליברמן, רק כדי שיציל אותנו", אומר זיד. "לדעתי, בבחירות הבאות לכנסת אחוז גבוה מהתושבים יצביעו למפלגות יהודיות. כבר אין לנו אמונה במפלגות הערביות, שלא תרמו לכפר שלנו".
עאדל אבו הלאל, תושב הכפר, כבר מיואש מהמצב. מבחינתו, כל רגע שעובר מבלי ששני היישובים ינוהלו בנפרד - רק מגביר את התסכול. "ילדיי חוזרים מבית הספר ומתחילים לשחק במחשב, ואחר כך אין להם תעסוקה חוץ מלשחק ברחובות. זה מאוד מבייש ומאכזב, התלמידים הטובים ברחו כדי ללמוד בחיפה ונצרת", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לעבור על העניין בשתיקה. צריך להיאבק, להשבית את מערכת החינוך כדי להגן על הילדים. חייבים לפרק את האיחוד, כי אנחנו מרגישים שנתקענו בשנת 1945".
ערערה: גם אנחנו רוצים פירוק
פתחי מרזוק, עוזר ראש המועצה המאוחדת, מסר בתגובה: "האחריות על כפר עארה הוטלה עלינו משנת 2009, אחרי שלא קיבל שירותים עוד משנות השבעים. אנחנו לא יכולים להקצות תקציב גדול לטובת עארה על חשבון ערערה, למרות שביצענו עבודות בכפר בשווי מיליוני שקלים, אם זה בתשתית, פיתוח כבישים, בניית בית ספר חדש ושני גנים. כדי לשקם את כל הכפר צריך למעלה מעשר שנים, ולכן אנחנו בעד הפירוק ושכל כפר יעבוד עם ניהול משלו".
בקשר לסכנה הנשקפת לבתי ספר, מסר מרזוק: "בית הספר שבכניסה לכפר נבנה על ידי התושבים לפני יותר מ-30 שנה, והוא לא בטיחותי. אנחנו חושבים להעביר את התלמידים לבית ספר חדש".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "האחריות על תחזוקת ובטיחות מבני מוסדות החינוך חלה על הרשות המקומית. בעקבות תלונות שהגיעו למחוז חיפה, המשרד ערך מבדק בטיחות בבית הספר ווידא שתוקנו כל הליקויים שיש בהם סכנה מיידית לתלמידים. אנשי הבטיחות של המחוז עומדים בקשר שוטף עם הרשות המקומית לצורך תיקון יתר הליקויים בהקדם".
לפנייה לכתב/ת 
