בונים וכורתים: לעצים בישראל אין ערך

ט"ו בשבט הפך עם השנים לחג הסביבה - כך הולכים השותלים ומייערים את ארצנו החרבה, מיירקים את הארץ. כולם יוצאים לטבע, מתחברים אליו, שותלים עץ וחוזרים הביתה עם עציץ - להכניס את הטבע הביתה. שמחה גדולה וירוקה לכל בית ישראל.

• דווקא בט"ו בשבט: עיריית ת"א עוקרת עצים
• כך יושבים השותלים: רהיטים מעץ ממוחזר
• סיכום חגיגי: 25% גידול בנטיעת יערות ב-2011
  

לדור של אבי ז"ל, היה ברור שאהבת המולדת היא כדברי אלתרמן "להלבישה שלמת בטון ומלט", לצערי, הם לא זכרו לפזם את המשך השיר: "נפרוש מרבדי גנים." אני, בת הדור הנוכחי, רוצה לנצל את רוח החג ולבחון את מידת האיזון במערכת התכנון הלאומית, בין הקריאה לפיתוח תשתיות מואץ, ולעיתים לא נכון ולא נחוץ, לבין הצורך שלנו לשמר ולטפח את ישראל.

מדובר במלחמה הקבועה בין "פיתוח" ל"ירוק" - התעשיינים, הקבלנים ומשרד התשתיות רוצים לבנות עוד ועוד ומנפנפים בדגל הציונות, הפיתוח הכלכלי והשוק המתפתח. מנגד עומדים הסביבתיים וקוראים לשימור ומתנגדים לפיתוח. אבל האם זה באמת כך?

שוב מאשימים את הירוקים

בקיץ האחרון שמענו שהמדינה רוצה לפתור את מצוקת הדיור, לאשר עוד תוכניות בנייה ולקדם את הרפורמה לתכנון ובנייה, אבל הירוקים האלה שוב הם מפריעים ומתנגדים. אך כאשר בדקנו את הדברים לעומק גילינו בעצם, שהגופים הסביבתיים אחראים רק ל-4% מההתנגדויות והעיכובים לתוכניות בנייה, בעוד שעיקר העיכובים יוצאים מהקבלנים או מהרשויות המקומיות.

אין זה נכון להגיד שהגופים הסביבתיים מתנגדים לפיתוח. הארגונים הירוקים קוראים ל"פיתוח בר קיימא" - כזה ששומר על רמת החיים העכשווית שלנו, יחד עם הבטחת רמת חיים דומה לדורות הבאים. יש לפתח משוואה חדשה של עלות ותועלת, הכוללת בתוכה גם את העלויות החיצוניות של הפרויקט.

לכל פרויקט תשתית, כמו כביש, יישוב חדש, תחנת כוח, יש עלויות ישירות שמוטלות על היזם או המדינה לבניית הפרויקט, ויש עלויות חיצוניות אותן משלם הציבור. עלויות אלה לרוב "שקופות": עלייה בזיהום האוויר, אובדן השטחים הפתוחים, ירידה באיכות החיים ובבריאות, ירידת ערך הנכסים, אובדן שטחי ניקוז גשמים, ירידה במגוון המינים ובשטחי המחייה של בעלי חיים ועוד.

כביש 16 כמשל

ניקח לדוגמה את פרויקט כביש 16 החדש בכניסה לירושלים, העומד בפתח אישור הממשלה ושעלותו המשוערת כמיליארד וחצי שקל. נגד התוכנית הזו נאספו כ-4,000 התנגדויות בתוך חודש, ולא בכדי, שכן בבחינת הפרויקט לא נלקחו שיקולים חשובים בחשבון. התועלת הראשית שמציגים מצדדי התוכנית, היא צמצום הפקקים בכניסה לעיר הבירה שלנו. מנגד, עולות הסוגיות הבאות.

ראשית, כבר ידוע שבניית כבישים ומחלפים אינה מפחיתה עומסי תנועה אלא משנעת אותם פנימה למרכז העיר ובעצם מוסיפה עוד מכוניות ועוד פקקים. כך שברור כי אם רוצים באמת להפחית עומסי תנועה, צריך להשקיע בפיתוח מסיבי של מערכת הסעת המונים יעילה וטובה. למשל בפיתוח הרכבת המהירה לירושלים, שסלילתה החלה השבוע ומייתרת פיתוח כבישים מקבילים, או בשדרוג התחבורה הציבורית העירונית.

שנית, המתכננים והבודקים של התוכנית, כשלו בבחינת העלויות האמיתיות של המחלף, כמו עלות הירידה באיכות החיים של תושבי השכונות הגרים מסביב, העלייה בזיהום האוויר והירידה בערך בתיהם. בנוסף לכך, ישנה העלות של איבוד חלק משמעותי מיער ירושלים, שגם ככה מצטמצם עם השנים, וכתוצאה אובדן מקומות בילוי בטבע, החלפת תמונת הנוף הפסטורלית בכניסה לעיר הבירה לתמונת רשת מחלפים וכבישים ועוד.

יער ירושלים. מחיר הכביש(צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל )

לוותר על חלום הבית הפרטי

דוגמה נוספת ובולטת, היא הסתירה בין תוכנית המתאר הארצית לבנייה, פיתוח ושימור (תמ"א 35), שקוראת לא להוסיף ישובים חדשים אלא לעבות ישובים קיימים, לבין ההחלטות הפופוליסטיות שמקבלת הממשלה הנוכחית חדשות לבקרים, לאשר בניית ישובים חדשים. דוגמאות למדיניות פיתוח הפוכה מהוראות התמ"א ניתן למצוא באישור להקמת ישובים חדשים בבקעת ערד ובחבל לכיש.

בבניית יישוב חדש, מחלישים את היישובים הותיקים שבקרבתו משום שהוא מושך את האוכלוסייה החזקה מהישוב הוותיק. אם לא די בכך, זה מוסיף נזק סביבתי עצום ובלתי ניתן לתיקון. במחיר של הגשמת החלום של "בית פרטי עם גינה, כלב וג'יפ", אנחנו מאבדים את הסולידריות החברתית, מחלישים ישובים ומשלמים מחיר סביבתי כבד.

על המדינה לשמור על מקומות טבעיים שאפשר לצאת אליהם ולהרוויח מקיומם. השטחים הפתוחים והטבע הם נכסים של המדינה להם זכאים כולנו, עשירים ועניים כאחד. ומה יקרה אם נתעורר בעוד 50 שנה עם מטרופולין ענק מחיפה ועד באר שבע, ועם זיהום אוויר מטורף בלי ריאות ירוקות שיאזנו אותו ובלי שטחים פתוחים בעיניים? זה העתיד שאנחנו מאחלים לנו ולילדינו?

לא לכך התווכנו הורינו כאמרו שהם רוצים לפתח את הארץ. עלינו לבוא בחשבון עם עצמנו וליצור מציאות חלופית, בה מול פיתוח קר, חסר שיקולי סביבה ואדם - יש אפשרות שקולה של פיתוח בר קיימא והסתכלות ארוכת טווח.

הכותבת היא יושבת ראש מפלגת התנועה הירוקה