מרוסיה באהבה: זיכרונותיה של זינאידה פסטרנק
זינאדה פסטרנק, שניהלה יחסים עמוקים עם משוררים, סופרים, פסנתרנים ואנשי רוח מהחשובים של המאה ה-20, איגדה בספר את כל זיכרונותיה - שמתרחשים על רקע מהפיכה אחת ושתי מלחמות עולם. בואו לקרוא פרק מהספר
זיכרונותיה של זינאידה פסטרנק, מספרים ברומן חדש על מסכת יחסיה עם גנריך נויהאוס והמשורר והסופר בוריס פסטרנק, וקשריה עם גאוני המאה ה-20 - הפסנתרנים ולדימיר הורוביץ ואמיל היללס, והמשוררים אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. כל אלו נפרשים בכתיבתה על רקע מהפיכה ושתי מלחמות עולם. סודות, רדיפות ופיסה מן ההסיטוריה הרוסית של תקופה שלמה נחשפים ב"פסטרנק זיכרונות". בואו לקרוא פרק.
ביליסבטגרד
הגענו ליליסבטגרד בקיץ 1917. מצאנו עצמנו, כביכול, בעולם אחר. ביליסבטגרד הכל היה שלו. על משטח הרכיבה רכבו צוערים, מבצעים להטוטי קרקס על סוסים מופלאים, וניתן היה לחזות בהם מהחלון. אסור היה להם לבוא אלינו, אך התחברתי עם נערות שהצוערים הגיעו אליהן, והכרנו כמה מהם. אחד מהם מצא חן בעיני מאוד. שמו היה אָרְקָדִי רוֹמָנוֹבְסקִי. ברחוב הראשי ביליסבטגרד, רחוב דבוֹרצוֹבָיָה, היה בית קפה ממנו נשמעה מוסיקה.
ברחוב דבורצוביה טיילו צוערים עם גבירותיהם. פעם פגשתי את ארקדי והוא הזמין אותי לנשף צוערים והגרלה במכון בו למדו הצוערים. הנשף נועד להתקיים בעוד חודש, לפני תחילת הלימודים. בטיילי עמו ברחוב דבורצוביה ראיתי כרזה עם תכנית קונצרט בו ניגן גֶנריך נֶויהַאוּס. בתוכנית היו שופן, באך ושומאן.
כשנפרדתי מארקדי הלכתי לקנות כרטיס לקונצרט, אך לא היו כרטיסים. שאלתי את חברותיי על נויהאוּס ולמדתי שהוריו היו בעלי בית ספר למוסיקה. כל המוסיקאים בעיר למדו אצלם. הם חיו בקביעות ביליסבטגרד והיה להם בית קטן עם גן. גנריך היה פרופסור בקונסרבטוריון של טיפליס. הוא היה מגיע ליליסבטגרד לפרקים בלבד והצליח מאוד כמוסיקאי וכפסנתרן.
כשבאתי הביתה שאלתי את דודתי אם היא מכירה את משפחת נויהאוס. היא ענתה שאינה מכירה אותם, אך היא רואה אותם כל יום – בכל מזג אוויר – מטיילים בשביל סביב משטח הרכיבה של הצוערים בין השעה ארבע וחמש, והבטיחה להראותם לי בחלון בו ביום. בשעה ארבע בדיוק נראה זוג: גבר ואישה שלובי זרועות, ולפניהם רץ איש בלונדיני לא גבוה עם רעמת ראש עבותה, שלוב–זרוע עם גברת; אחר כך למדתי לדעת שהייתה זו בתו של בעל בית ביליסבטגרד, מִילִיצָה בּוֹרוֹדְקִינָה.3 סיפרו עליה בעיר, שהיא ארוסתו של גנריך. כעבור שלושה ימים אמור היה גנריך לתת קונצרט, ואחת מחברותיי ויתרה על הכרטיס שלה למעני.
האולם היה מלא מפה לפה. היה שרב וגנריך ניגן כשאינו לובש מקטורן אלא לבוש כולו בלבן: חולצה לבנה ומכנסיים לבנים. הכרתי כבר את הביצועים של רחמנינוף, הופמן וסלִיבִינְסקִי, והתחלתי מאזינה בדעה משוחדת, אך מן האקורד הראשון הבנתי שזהו פסנתרן שאינו נופל מהם ברמתו, ובמובנים רבים עולה על כל ששמעתי עד אז.
לאחר הקונצרט הייתי כמו בחלום. הצליל המתנגן שלו, המזג, סך הנחווה – הכל שבה אותי. שבתי הביתה מלאה עד גדותיי באושר על כך שהאדם הזה חי לו ביליסבטגרד ויוצר דבר שכזה. החלטתי בלבי, בלי לספר על כך לאיש, שאבקש ממנו לתרגל אתי וכך אטול חלק באומנות הגבוהה שלו. בבוקר ניגשתי לביתם וצלצלתי בדלת. באחד החדרים ניגנו סולמות, באחר מישהו למד אטיודים של שופן. נרגשת עד טירוף, שאלתי את האישה שפתחה את הדלת אודות גנריך נויהאוס. היא אמרה שהוא הולך לנגן אצל חברים, כי יש כאן יותר מדיי מוסיקה ומפריעים לו. היא יעצה לי לבוא בשעה שתיים בדיוק, לפני ארוחת הצהריים שלהם.
לא רציתי לשוב הביתה, חששתי לשנות את דעתי. התרגשתי מאוד. חמש דקות לפני השעה שתיים בדיוק צלצלתי שוב בדלת. פתח אותה גנריך עצמו. אפשר היה לראות שאינו מרוצה מכך שבאים ללא הודעה, אך משראה שזו אני הזמינני להיכנס. סיפרתי לו שאני תלמידה בקונסרבטוריון של פטרוגרד, שנאלצתי לעזוב בלי לסיים, ושאני שואפת לקחת אצלו כמה שיעורים כל עוד הוא כאן. הוא ביקש שאבוא למחרת לחברים בעלי פסנתר טוב, אצלם הוא מתאמן בנגינה. הייתי אמורה לנגן לו דבר מה "ואז נראה", אמר.
למחרת באתי לכתובת האמורה. הוא הביט בכף ידי, כרכם את פניו קמעה ואמר שהאצבע החמישית שלי קצרה מדיי. אז הראה לי את כף ידו שלו והעיר: "גם לי יש כף יד לא מוצלחת, אך אם אנו מתאימים עצמנו בחכמה, הכל מצליח."
ניגנתי לו שני אטיודים של שופן וסונטה של בטהובן, כך נדמה לי. איני זוכרת איזו. הוא אמר שאני מוסיקלית מאוד ומתגברת טוב למדי על הצד הטכני, אך מנח היד אינו לגמרי נכון (ומניין שיהיה נכון, הרי התחלתי ללמוד בגיל שבע עשרה) והוא מוכן לתת לי כמה שיעורים כל עוד הוא ביליסבטגרד. בקרוב עליו לשוב לטיפליס, שם הוא מלמד כפרופסור, אך הוא אינו רוצה לנסוע לשם אלא לקייב, אליה הוזמן ללמד. באופן כלשהו אפשר היה לחוש מיד שמן המוסיקה שלי הוא אינו מתפעל במיוחד, אך ממראי החיצוני – מתפעל ביותר. הדבר לא נעם לי אך חשבתי: "מה זה משנה. בנפשי דבר מה אחר, וזאת לא אתן לו בעד שום הון שבעולם. אקח ממנו כמוסיקאי כל שאזדקק לו – ואומַר שלום."
כשנפרדנו, הוא הביט בי בחיבה, נשק את ידי בעדינות ואמר לבוא בעוד שלושה ימים. כשחזרתי הביתה ראיתי שאמי ודודתי תופרות לי שמלה לבנה לנשף. הכל נראה לי מיותר, למרות שהיה זה הנשף השני בחיי (הראשון מאז סיימתי את המכון).
ובכן, השיעורים החלו. הלכתי ללמוד איתו כמו שמבקרים בכנסיה. בכל פעם נגלה לי חדש במוסיקה, ואילו רגעי אושר חוויתי בשיעורים! הייתה זו התגלות לשמה, והדברים היו כה מלאי עוצמה, עד כי הייתי שוכחת הכל, ולא התרגשתי כשניגנתי לפניו.
באוגוסט נערך נשף הצוערים. בבוקר יום הנשף הגיע ניקוליי מיליטינסקי. הוא נסע מפטרוגרד לאשתו באָנָפָּה והגיע להזהיר אותי שייקחני עמו בדרך חזרה לפטרוגרד. בדרך גנבו את חפציו והוא הופיע כשלגופו חליפה בלבד. שכנעתי אותו לבוא אתי לנשף. דודי נתן לו את חליפתו ולבניו, והלכנו.
הנשף היה מפואר. רקדתי בלי סוף והשתתפתי בעליצות בהגרלה. הייתה לי הצלחה רבה. חיזרו אחרי. ניקוליי מיליטינסקי ישב קודר במשך הערב כולו, צופה בי. רחמיי נכמרו עליו. כאשר ניגשתי להחליף עמו מלים מספר, הוא הביט בי בקפדנות והבנתי שתהיה שערורייה. בזמן אחת הצורות ב"קָדְרִיל", כשהיה על הגברים לבחור גברת, שעטו לעברי גברים רבים מדיי וראיתי שהוא יוצא מן האולם. כשבאתי הביתה נודע לי שהוא לן במלון. בבוקר שלח אליי שליח עם פתק, בו נכתב שאגיע אליו מיד.
נערכה שיחה קשה. הוא צעק שאם לא אסע אתו, יספר הכל לאמי, שהוא אשם בחלק גדול מהפרשה, שאני נמצאת במסלול לא טוב ושעליו להצילני בכך שיישאני לאישה. כמו תמיד, ההאשמות לא דייקו. את העיקר לא אמרתי לו: הוקסמתי בידי נויהאוס, ואילו הנשף, הצוערים והריקודים – כל אלו היו זוטות. כרעתי לפניו על ברכיי, ביקשתי את סליחתו והבטחתי לו שאסע איתו כשיחזור מאנפה לפטרוגרד. הוא נרגע בהדרגה וכשליוויתי אותו אל תחנת הרכבת, הכל היה שפיר.
אך ברגע שהרכבת החלה בנסיעתה, משך אותי מיליטינסקי לתוך הקרון. חמקתי מידיו וקפצתי החוצה (הרכבת טרם פיתחה מהירות גבוהה). יותר לא ראיתי אותו. כעבור שנה הוא חלה בטיפוס הבהרות שהתפשט אז בדרום, ומת. כשהייתי נשואה לבעלי השני, פסטרנק, בתו של מיליטינסקי, קָטְיָה, מצאה אותי והביאה צילום שלי עם צמות וסרט לבן. היא סיפרה שבמותו ביקש אביה להעביר אלי צילום זה, כדבר היקר לו ביותר. בסתיו נסע נויהאוס לטיפליס ואני המשכתי את התרגול עם אחותו,4 גם היא פסנתרנית יוצאת מן הכלל.
החלו מהומות. במשך שנה היו בזִינוֹבְיֶיבְסְק (שמה החדש של יליסבטגרד) אחת עשרה הפיכות. איני זוכרת היטב, פרט לכך שעברתי להתגורר עם אמי בחדר שכור ללא דודתי. אחותה האמצעית של אמי נישאה. בקיץ 1918 הגיע נויהאוס מטיפליס. השיעורים התחדשו, אך החיים הפכו מלאי דאגה: השלטון התחלף כל שבוע. זִינוֹבְיֶיבְסק נמצאה לא הרחק מתחנת זנָמֶנְסק. כל הכנופיות – מָאחְנוֹ, זֶליוֹנִיי, מָארוּסְקָה נִיקִיפוֹרוֹבָה, בני הגרִיגוֹרְיֶיב – נכנסו לעיר וירו בבעלי האחוזות למוות.
בני הגריגורייב היו בעיר שלושה ימים וחיסלו את כל היהודים שלא הספיקו להימלט. היה קיץ, איש לא פינה את הגופות ובעיר עמד ריח נורא. מעולם לא ראיתי אכזריות שכזו. הפוגרומים הללו הותירו בי חותם לכל ימי חיי. תלמידים רבים של נויהאוס היו יהודים. הם (משפחת נויהאוס, ג. כ.) החביאו אותם במרתף ולמרבה המזל לא מצאו אותם. בסתיו תכנן נויהאוס לעבור לקייב וקרא לי להגיע לשם עמו. הוא הבטיח לתת לי תלמידים והבטיח שאוכל להשתכר למחייתי.
"פסטרנק - זיכרונות", מאת זיניאדה פסטרנק. מרוסית: ג'ני כי-טוב. הוצאת פרדס. 176 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
