שוקולד מריר

אני יוצא אתיופיה, אב לשלושה ילדים קטנים. רעייתי אחות בבית חולים גדול. אני עיתונאי בעיתון גדול ומכובד. ילדינו מתחנכים בגנים פרטיים. על פניו, אנחנו עונים למונח "נקלטו היטב". שלושת הילדים שלי נולדו פה, צברים עם בלורית מקורזלת. עברו כבר כ-30 שנה מאז שעליתי ארצה. עברתי הרבה, חוויתי גילויי גזענות בכל מיני סיטואציות וידעתי להתמודד איתם היטב. אלא, שמאז שילדיי נולדו, לראשונה בחיי אוחז בי פחד בלתי נשלט. אני חרד לעתידם. אני מניח שרבים מכם חיים בסוג של פחד בכל הקשור לעתיד ילדיכם, אך אתם דואגים מסיבות שונות.

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

כל האמת על עובדי הקבלן / גיא דוידוב

חברון, מאז ולתלמיד? / איתי שניר, זיו תדהר

אני רוצה לספר לכם על הפחד שלי. הוא לא נובע מהפצצה האיראנית, לא בגלל אותה מלחמה שעתידה לפרוץ באזורנו המטורף. אני מפחד בגלל השונות של הילדים שלי, בגלל הצבע שלהם. אני רועד מפחד שלא יקבלו אותם לבתי הספר, לחוגים רק בשל היותם שונים. אני אחוז פחד משום שפעם אנשים חשו בושה להיות גזענים והיום, הגזען הישראלי הרים ראש ומדבר בראש חוצות.

הגזענות הרימה ראש. עצרת מחאה בירושלים (צילום: נועם מושקוביץ)

באפריל הקרוב ימלאו לבני הגדול 4 אביבים. הוא ילד נבון להפליא, אבל גם הוא כבר ספג מאותה הגזענות. באחד הימים באנו, רעייתי ואני, לאסוף אותו מהגן. לפתע הגיח אחד מילדי הגן ואמר "איזה ילד שחור מגעיל". בני התכנס לתוך עצמו, רעייתי עודדה את רוחו, אך לשווא. במכונית הוא פרץ בבכי ורעייתי בעקבותיו. "אני בוכה על חוסר האונים של הילד שלי", היא אמרה. לאחר שניגבה את דמעותיה ביקשה לחזור לגן לדבר עם הילד המעליב. היא עמדה מול המעליב ודמעותיה לא חדלו לזלוג. למחרת בבוקר קיבלנו מכתב התנצלות מהוריו.

אני מתקשה להשתחרר מאותה סיטואציה שבה כולנו נכנסנו לרכב ושתקנו, רק קולות הבכי בקעו. כולנו היינו פגועים. מאז, בכל יום אני שואל את בני בעדינות אם מישהו קרא לו שחור או העליב אותו בשל מוצאו. בדרך כלל הוא שותק, אבל מדי פעם מגלה עניין בצבע עורו. יום אחד הוא הפתיע אותי, "אבא, שחור זה חושך, זה צבע לא יפה ואני לא אוהב אותו", אמר ושתק.

ניסיתי להסביר לו עד כמה צבע עורנו יפה. גייסתי את כל הסופרלטיבים שיכולתי לשכנעו. לאחר שלא הצלחתי נזכרתי לפתע בדבר שבני אוהב יותר מכל - שוקולד. "אתה רואה", אמרתי לו, "שוקולד זה משהו טעים". "כן", הוא ענה, "ובאיזה צבע השוקולד", שאלתי. "שחור", הייתה התשובה. "אתה רואה שצבע העור מתוק?". אינני יודע אם הוא קיבל את ההקבלה בין השוקולד לבין צבע העור שלו אך מה שבטוח, הוא אכל בהנאה את השוקולד וביקש עוד. עד היום לא גיליתי לו שיש גם שוקולד לבן.

שהזרוּת לא תדבק בו

להיות שונה בישראל זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. לעולם לא אחוש באופן מלא כבן הארץ הזו ותמיד ארגיש כמו זר הנבלע בתוך ההמון. יחד עם זאת, תמיד ידעתי בתת המודע, כי שכשיוולדו לי ילדים, הם יחושו בני הארץ הזאת, שהזרוּת שלי לא תדבק בהם לעולם. בשנה האחרונה, אני מוצא עצמי מהרהר רבות בזרות של ה"צבר השחור", כמו שיכול להיקרא כל אחד מבניי.

מחאת עולי אתיופיה בקריית מלאכי (צילום: AFP)

לפני מספר ימים התארחה בביתי קרובת משפחה צעירה, ילדה בת 9. ישבנו יחד בסלון וראינו על המרקע עוד פרשה, אחת מיני רבות הקשורות לבני הקהילה האתיופית, והפעם הדרת אתיופים מבית ספר יוקרתי בנתניה. עיניה של הילדה בהקו בעודה מתרכזת בתמונות שעל המרקע. אחר כך שאלה אותי "מה, אנחנו לא מספיק יפים? לא טוב להיות שחור?".

שוב ראיתי את ילדיי לנגד עיני והתמלאתי מחדש בפחד. אני הורה שאיננו כמו כל ההורים האחרים. כשאחרים מנסים להבין דברים קטנים מעולמם הפנימי של ילדיהם, אני עוד תקוע בניסיון להסביר לילדיי על צבע עורם. כבר בגן הם למדים שהצבע הזה דומה לחושך, הוא מפחיד. במדינה שבה יורקים על חתול שחור, כל דבר שחור מסמל רוע וקשה לגדל ילדים בצבע הזה.

גילויי הגזענות האחרונים מפחידים אותי, ולו רק בשל שתיקת הכבשים של הרוב הדומם. אני מפחד כי אני חש שכולם רואים אותנו שוקעים, ושותקים. אני מפחד שבני הגדול יירש את הזרוּת שבי. בפעם הבאה שתצפו על המרקע שלכם בגילויי גזענות, חשבו עליי, חשבו על בני הצבר ועל ההרהורים והכאב העמוק שלי. מה שעבורכם נתפש כעוד כתבה בעיתון וכעוד סיפור חולף, עבורנו הוא מסע כואב ועצוב ובלתי נגמר. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il