נהיגה באודי TTS - מה לנו כי אדרנלין

בדרך כלל אני די נבוך כשישראלים פוצחים במחיאות כפיים בנחיתה, אבל כשהמטוס התחיל להנמיך מעל מינכן פרצתי בתשואות. זה לא שהתרגשתי לנחות בגרמניה כמו ששמחתי על סופה של טיסה במחלקת תיירים לצידו של אמריקאי עם שפם ושעון זהב שנשא את ההקדשה המרגשת "בהוקרה ממכללת הצי באנאפוליס", שפירושה ארבע וחצי שעות של חפירות על מלחמת וייטנאם.

ראבק, ארבע שעות וחצי טיסה כדי לנהוג באודי TT, מכונית שאף פעם לא אהבתי. הדור הראשון שלה היה איום ונורא: היא אמנם נראתה כמו מיליון דולר, אבל היו לה מתלים עשויים מרשמלו, בלמים מספוג ונטייה בלתי-סבירה לתת-היגוי. הדגם החדש הרבה יותר טוב, אבל עדיין יש פער גדול מדי בין מה שמבטיח המראה שלו ובין מה שהוא מקיים. ואני אף פעם לא אהבתי מכוניות כאלה.

אבל ל-TT הכתומה שהמתינה לי בשדה התעופה היו ארבעה מפלטים, וארבעה מפלטים הם סימן לכך שזאת לא סתם TT, אלא גירסת ה-S, קרי ספורט. ומכיוון שתמיד האמנתי שמכוניות חזקות יותר טובות ממכוניות חלשות, ברגע שראיתי אותה התחלתי להרגיש קצת יותר טוב לגבי הנסיעה הזאת. הבעיה היא שבגילי כבר לא זוכרים כל מיני דברים כמו נתונים טכניים של מכוניות, כך שמלבד הבטחה מעורפלת לביצועים טובים, לא ממש ידעתי מה מצפה לי. ומה שציפה לי בהתחלה היה בעיקר תסכול.

בואי נראה איך את זזה

כל הניסיונות שלי לגרום למערכת הניווט של ה-TTS לדבר אנגלית עלו בתוהו, ומאחר שהגרמנית שלי מסתכמת ב"איך בין איין ברלינר", לקח לי בערך חצי שעה למצוא את היציאה מהחניון הקטן של שדה התעופה. את הלקח שלי מהחוויה הזאת אפשר לנסח כעצה שימושית לכל מי שהזדכה על כישורי הניווט שלו והתרגל לסמוך על ההוראות של מכשירי ה-GPS: במקום לחבוט בזעם על המסך, סע בעקבות השלטים שכתוב עליהם "אקזיט".

בשלב הזה אתם בטח מצפים לתיאורים של 410 קמ"ש באוטובאן גרמני שומם, והאמת היא שגם אני ציפיתי למשהו דומה. עד 100 קמ"ש זה נראה מבטיח, אבל אז מצאתי את עצמי בפקק שהתחיל קצת אחרי היציאה משדה התעופה והסתיים ככל הנראה באזור הקרמלין במוסקבה. למזלי, מערכת הניווט ואני הצלחנו להתגבר על קשיי השפה, וביקשתי ממנה שתכוון אותי אל עיירה קטנה בשם ברכטסגאדן.

העיירה הזאת מפורסמת בזכות ההר שלצידה, המכונה "קן הנשרים", שם היה מבלה היטלר את חופשותיו. ומה שרלוונטי לעניינו הוא שהכביש העולה לקן הנשרים מוקף בעונה הזאת של השנה בשלג לבנבן ובגרמנים אדמדמים, והוא מספיק מפותל ורטוב בשביל לבחון את המגבלות של כל מכונית.

בדרך לבית הקיט של הצורר הצלחתי סוף סוף לבדוק מה ה-S מוסיף ל-TT: מנוע הטורבו-בנזין שלה נהדר. הוא נשמע טוב, גמיש מאוד, ומצליח לסחוט 272 כ"ס ו-35.6 קג"מ מנפח צנוע של 2.0 ליטר. המספרים הבאים ממחישים יפה מה היא יודעת לעשות: 5.4 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש, ומהירות מרבית שמוגבלת ל-250 קמ"ש. כדאי לזכור שעד לפני לא הרבה שנים, אלה היו ביצועים ששמורים למכוניות כמו פורשה 911.

אין ספק שלהתנהג היא יודעת. עם הנעה כפולה וצמיגי חורף, ה-TTS הוכיחה שאין לה שום בעיה לטפס אל קן הנשרים. יש לה המון אחיזה, הרבה כוח בסל"ד נמוך, ובולמים אדפטיביים ששומרים על הגלגלים בדיוק במקום הנכון. התוצאה היא מהירות אידיוטית שגורמת לכל הגרמנים שיורדים מההר להבהב באורות בכעס; בדרך כלל אני לא מתגאה בהתנהגות אנטי-סוציאלית שכזאת, אבל על ההר של היטלר אני מתעלם.

בואי נראה אותך מזיזה לי

קצת לפני שהחשיך לגמרי, כיוונתי את ה-TTS בחזרה אל מינכן. האוטובאן עמוס אפילו בשעות הערב, אבל החושך והגשם שהתחיל לרדת לא הפריעו ל-TTS ולי לשייט ב-230-240 קמ"ש. וזה לא כי אני אמיץ או מוכשר במיוחד, אלא כי היא ממש מתאימה לזה: יציבה, מהירה ומאוד נעימה.

בדרך הארוכה חזרה, לצליליהם של שירי חג מולד בגרמנית, הצלחתי להבין סוף סוף מה חסר לי ב-TTS: רגש. היא מאוד יעילה ומאוד איכותית, אבל המכונית הזאת השאירה אותי כמעט אדיש. יש בה משהו נקי מדי, מהוגן מדי, בשביל להיות מסעיר. ובמכונית שעולה בגרמניה כמו הדגמים הבסיסיים של פורשה, זה חיסרון משמעותי למדי. איכשהו קשה לי להשתחרר ממחשבה אחת: מי שיקנה את ה-TTS ירגיש בסופו של חשבון שהוא התפשר. כן, ברור, המכונית שלו טובה מאוד. אבל לא הכי טובה.

ועכשיו, בקצרה:

תא נוסעים: ככלל, תאי נוסעים לא ממש מלהיבים אותי. בייחוד במכוניות ספורטיביות, שאמורות בעיקר לנסוע מהר ולאו דווקא להיות נוחות. אבל תא הנוסעים של ה-TTS כל-כך נעים ועשוי כל-כך טוב, שאי אפשר להתעלם ממנו. בכלל, תאי נוסעים מתוצרת אודי גורמים לך לחשוב שגם בעוד 50 שנה הכל ייראה בדיוק אותו דבר, וכל כפתור יפעל בדיוק כמו שתכננו אותו. במקרה הזה רק המושבים קצת מקלקלים: הם אמנם מאוד יפים ותומכים, אבל אחרי חמש שעות של נסיעה רצופה הם מעוררים געגועים למחלקת תיירים. ****

מנוע ומתלים: יש משהו מטעה בנתונים של ה-TTS. מנוע טורבו-בנזין בנפח 2.0 ליטר ו-272 כ"ס לא נשמעים מרשימים במיוחד כיום, כשכל מכונית סלון ממוצעת מציעה מספרים דומים. אבל ה-TTS קלה יחסית - היא שוקלת פחות מ-1.4 טון - והשילוב בין המנוע הגמיש והחזק לגוף הקל מוצלח מאוד. קצת פחות מוצלח הוא עניין הבלימה: לבולמים האדפטיביים יש שני מצבים, רגיל וספורט. בראשון ה-TTS נוקשה, בשני היא מתקן עינויים. אולי זה עובד במסלול מרוצים, אבל בכביש ציבורי

זה בעיקר כואב. ****

פוזה: כל מכונית בצבע כתום מושכת תשומת לב, ומכונית ספורטיבית שנראית כמו ה-TTS בצבע כתום מושכת המון תשומת לב. זה בעייתי אם אתם בדיוק נמלטים מהמשטרה אחרי שוד בנק, אבל לא רע אם אתם עוצרים במק-דרייב ומנסים להזמין צ'יפס וקולה מנערה בווארית בת 16 שלא מדברת מילה אנגלית. היא לא הבינה כלום ממה שאמרתי, אבל לא הפסיקה לחייך. ותאמינו לי, זה לא שאני נראה בראד פיט. *****