מהאיסיים לקיבוצים: האם דין הקומונות להיעלם?

בשני הטורים האחרונים הצגתי קומונות דתיות בארצות הברית. ובכן, מסתבר שארצות הברית היתה ארץ עתירת ניסויים בתחום החברתי. ערש הקפיטליזם איפשר, באמצעות המרחבים האדירים והמסורת של קליטת אינדיבידואליסטים, לייצר גם דברים אחרים.

• לקריאת טורים נוספים של אושי שהם קראוס
  

וכמו בכל גל אנושי, חברתי תרבותי שהחל באירופה, גם מקומם של אחינו היהודים לא נפקד. היום אציג בקצרה את קורותיה של הקומונה היהודית האמריקאית "ניו אודיסה" - אודיסה החדשה.

ההתחלה

הסיפורים שגדלנו עליהם מזכירים פוגרומים אכזריים במזרח אירופה ושני סוגי יהודים. הסוג הראשון, שעליו למדנו, הם החלוצים, מראשוני הציונים שעלו לארץ. כאלה למשל היו אנשי תנועת ביל"ו. אלה, חדורי אידיאולוגיה באו לישב את הארץ.

אחרים היו סוחרים, פועלים ובעלי מלאכה, אלה שאפו להגיע אל העולם החדש, אל אמריקה הנכספת, לפרוח בה, להתבסס ואפילו להתעשר.

אבל היתה קבוצה נוספת: היו אנשי רוח, אנשי "אינטליגנציה", כפי שנהוג לקרוא להם במזרח אירופה, רובם סוציליסטים, קומוניסטים ואנרכיסטים. אבל, וזה מעניין, אני מדבר על החלק הלא ציוני. כן, היו כאלה, ואפילו רבים מאוד. על קבוצה אחת מאלה, קבוצה "מגשימה", כך אפשר לקרוא לה. נספר בטור הזה.

אבל נתחיל בהתחלה. בינואר 1882, מספר לנו פרופסור יעקב עובד, הגיעה לנמל ניו יורק קבוצה בת 65 צעירים יוצאי אודסה. היתה זו קבוצה סוציאליסטית חדורה באמונה ובעלת רצון עז לחיי שיתוף. קבוצת צעירים אלה השתייכה לתנועה גדולה, "עם עולם", והאגודה שהוותה את הבסיס לקומונה בארצות הברית נוסדה באודסה בשבועות 1881, ממש אחרי פוגרום שנערך בתושבי העיר.

מה שייחד את החבורה היה דווקא סוג של פיצול. חברו אליה מחד בעלי מלאכה, "עמך"; סנדלרים, חייטים וסוחרים זעירים. מאידך הצטרפו צעירים מה"אינטליגנציה" היהודית של העיר. אידיאליסטים ורדיקליים. היו כמובן חילוקי דעות.

הצעירים הפוליטיים יותר והמתבוללים שאפו ליסד חיי קומונה, חיי שותפות אמיתיים, ואילו האחרים, ה"בורגנים", אם ניתן לקרוא להם כך, שאפו לחיים יהודיים לאומיים, לפריחה כלכלית שתיוסד על ידי מעבר לחקלאות תוך שמירה על הקניין הפרטי.

בסופו של דבר נבנה התקנון (עוד לפני שיצאו לאמריקה) שפתח אפשרויות שונות לשני הפלגים הקטנים. תתאפשר, כך הוחלט, מגמה "משפחתית", כלומר קומונה מלאה וגם מגמה "שיתופית" שתורכב ממשקים משפחתיים בסגנון קואופרטיבי.

בכל מקרה מדובר בעקרונות יסוד של בעלות שיתופית על אמצעי הייצור; מכונות ובמיוחד הקרקע, כאשר אחד מעקרונות היסוד היה האיסור על עבודה שכירה.

נדידה

למגמה המשפחתית, כלומר לחלק הקומונאלי, נקבע תקנון פנימי. מעניין לראות שהתקנון משלב קביעות שהיו מקובלות בקיבוצים הישנים שלנו, ואחרות שמזכירות דווקא את הקיבוץ המופרט.

הנה. אחד העקרונות החשובים ביותר הוא העקרון הזה: "כל חבר עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". מצד שני, יקבל כל חבר תקציב אישי, בו יוכל להשתמש כראות עיניו, ואין לחבריו בקומונה שום זכות להתערב בשיקוליו. גם המגמה "המשפחתית" (הקומונה), וגם המגמה ה"בורגנית" יותר מעניקות זכויות שוות לגברים ולנשים. ואילו התא המשפחתי לא יוקם לפני שמלאו לזוג 18.

לאחר קביעת התקנון החלו ההכנות לצאת לדרך. ואכן אנשי הקבוצה שיצאו גלים גלים הגיעו לניו יורק ב-1882.

הסוציליסטים הנלהבים והמתבוללים לא זכו לאהדתה של הקהילה היהודית של ניו יורק. אך למרות שעוררו ברבים התנגדות, מצאו המתיישבים החדשים אוזן קשבת אצל מנהיגים סוציאליסטים ומהפכנים יהודים אירופיים בדימוס שחיו בניו יורק. אנשים אלה אספו עבורם כספים, כ-4,000$, שאפשרו להם לצאת למשימות של חיפוש ורכישה של אדמות למושבה החדשה.

בשנת 1883 נמצאה אדמה מתאימה במדינת אורגון, ובאביב של אותה שנה כבר יושבו חמישים מאנשי הקבוצה. שמו של היישוב החדש היה "ניו אודיסה" - אודיסה החדשה.

החיים בניו אודיסה

כמו בהרבה סיפורי קומונות וכמו גם בקיבוצים שלנו, מדובר בעירוב מרתק של עבודת פרך, דביקות ביחד עם עולם תרבותי עמוק ונרחב. כמו בקיבוצים שלנו ממש, מדובר בצעירים משכילים, עדינים ועירוניים. כאלה שלא ממש הכירו את עבודת האדמה. וכמו אצלינו הם התאמצו עד מאוד כדי להיות ראויםם.

למולדת החדשה הם הביאו במיוחד ספרים. והספריה הגדולה שהוקמה בקומונה היתה מרכז תרבותי וחברתי חשוב. כמו בקיבוצים שלנו, או לפחות בסיפורים שאני זוכר על דור העבודה, היו הנשים מהלהוטות ביותר להוכיח את כוחן. בניו אודיסה הם שלחו את הגברים לכבס ולבשל והן הלכו לכרות עצים ביער. אבל זה היה קשה. ובכלל היה קשה מאוד גם לגברים, לאותם אינטלקטואלים, שכדי להשלים הכנסה עבדו כפועלים מניחי מסילת רכבת.

מאמר שנכתב ב-1904 מספר על חיי הקומונה. "המלאכה בהמושב באמת היתה מרובה וכבדה, והפועלים, לבד שלא היו עצלים כי עוד העמיסו על עצמם עבודה יותר מדי, יען כי רובם לא עשו כל מלאכה מעודם, ולא ידעו את העת לעבוד והעת להנפש ולכן היו מצויים שמה, בשנה הראשונה, חולים מרוב עבודה".

והסוף

ומה קרה? ההתלהבות הראשונה שכחה. נותרו קשיי היום יום. הגיעה עת הוויכוחים והפילוגים. קבוצה אחת עזבה את הקומונה. והנה באה שריפה וכילתה את בניין הספריה היקר כל כך לחברים. הנכונות למאמץ פחתה. נעלמה הדבקות הרעיונית.

במרץ 1887 הישוב פורק בפקודת בית המשפט ונכסיו נמסרו לכונס הנכסים. תם סיפורה של אודיסה החדשה. ומה המסקנה? הטור הזה הוא טור שלישי בסיפורן של קומונות. ממש מעט מכל מה שנכתב ונחשב על אורח החיים הזה.

האם ניתן להסיק מסקנות כלליות על החיים הקומונליים ממה שכתבתי פה? ספק רב. האם דינן של קומונות להיעלם? להתפורר? ואולי טבען כזה רק עקב השפעת הסביבה הקפיטליסטית שמקיפה אותן?

מעניין לראות שהרעיון הקומונלי לא חדש: כבר כת האיסיים שלנו ותלמידי ישו חיו בקומונה. ומעניין עוד יותר לראות שהרעיון מסרב לדעוך. על כך יעידו הקיבוצים העירוניים בישראל, וקומונות הברודרהוף ההוטריות (נדבר על זה פעם) בארצות הברית שפועלות גם בימים אלה. מעניין.

והזמנה: באתר שלי החדש תוכלו למצוא את כל 80 הטורים שפירסמתי כאן ושם גם תוכלו לראות מאמרים אחרים, קורסים שלי ותוכלו להרשם לרשימת דיוור שתשלח לכם את המאמר השבועי של ב-ynet. הנה: www.ushi.co.il . תכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.

ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד קורסים בנושאי כלכלה וצדק חברתי במכללת ספיר ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. ניתן לפנות אליו במייל ushik42@gmail.com  ולהכנס לאתר הבית שלו ולהוריד בחינם כ-80 טורים בנושאי כלכלה וחברה