לתת את הנשמה ואת הלב - ולהגביל

"אני רוצה פייסבוק", באים הילדים ומבקשים, "אין לי דרך אחרת לשמור על קשר עם חברים מהעבר", הם מוסיפים. "אתם לא סומכים עליי? אתם יודעים כמה אני זהיר ואחראי, אאשר כחבר רק את מי שאני מכיר", הם טוענים. "אני יודע שלא תרשו לי ושאפילו לא תקשיבו לי", מוסיפים במרירות מסוימת, "אני יודע שאתם, כהורים, מאפשרים לנו להכיר וללמוד. אני יודע שהכנסתם אינטרנט הביתה, אז למה לא פייסבוק?!"

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת יתרו
• צפו בכל הפרקים של "משחק השבת"
  

יש לי רשימת סיבות טובות שיהוו מענה לשאלה/ בקשה "למה לא פייסבוק?", אבל בסופו של דבר מצטרפת סיבה נוספת, שבמידה מסוימת מאפילה על שאר הסיבות. שכן כל גבול שנציב יהיה מושא לביקורת. בכל בגבול יש מידה רבה של שרירות. כל קו גבול חשוף לשאלה פוטנציאלית: "למה דווקא כאן? למה לא חמישה סנטימטרים מזרחה?"

וזה מזכיר לנו את סיפורו של רבי ירמיה מהתלמוד. רבי ירמיה מגדולי חכמי ארץ ישראל שבתלמוד, שאל את חכמים שאלה שבגינה נזרק זמנית מבית המדרש. חכמים קבעו כי המוצא אפרוח משוטט בדרכים, יש לבחון אם הוא נמצא במרחק של 25 מטר משובך קרוב - ואם כן, הוא שייך לבעל השובך ויש להשיבו לבעליו. אם הוא מחוץ למרחק זה, יכול המוצא לקחתו. הסיבה לכך היא האומדן כי אפרוח לא מתרחק יותר מאשר מרחק זה מהשובך שלו.

על הלכה זו שאל רבי ירמיה: "ומה יש לעשות כשהאפרוח נמצא ברגלו האחת בתוך התחום של 25 המטר, וברגלו השנית מחוץ לתחום?" על השאלה הזו ענו לו חכמים: "כך הם מידותיהם של חכמים", או בעברית מודרנית. בכל קו גבול יש שרירות מסוימת, אך אל לעובדה זו לעצור בעדנו מלקבוע קווי גבול.

כשהילדים מבקשים מאיתנו, ההורים, בקשה שיש בה הגיון, ויש בהם את האחריות להיות זהירים, אך היא מעבר לקו גבול שהצבנו להם ולנו, הכוחות הפועלים עלינו להזיז את גדר הגבול חמישה סנטימטרים ממקומה הם עצומים. כל הורה מבין היטב על מה אני מדבר. וזה לא חשוב אם ההורה דתי, מסורתי או חילוני. החיוך, החיבוק והנשיקה המצלצלת המודבקת אל לחיינו הם כה מאושרים ומחזקים כשאנו נענים לילדים שלנו . ומאידך, הפרצוף העצוב, ואולי החמוץ, שניבט אלינו משעה שאנו נאחזים בכוח בעמדותינו, הוא מתסכל ואף מחליש. אבל עלינו לעמוד איתן נגד הכוחות החזקים הללו.

עשרת הדברות - עשרה ציוויים

והנה מגיעה פרשת השבוע שלנו - "יתרו". שמרכזה, ואולי מרכז התנ"ך כולו, הוא מתן תורה ומעמד הר סיני. ובמעמד הר-סיני יש ציוויים. לא דברי מוסר, לא עניינים של רוחניות צרופה ולא עצות טובות לחיים של אושר. הציווי הוא העומד בליבה של מעמד הר סיני. ה"ציווי" הוא המנכיח את האלוקים בעולמנו. וזאת כי הציווי הוא המפגש שבין הרצון האלוקי הדורש התנהגות מסוימת לבין הרצון האנושי האמור להיות קשוב וכפוף אליו. מפגש הרצונות הוא זה שיוצר את הקשר שבין אלוקים לאדם.

מפגש רצונות שכזה הוא גם זה שיוצר את הקשרים השונים שבין בני אדם. ילד שמפגין סימני קשר ואהבה להורים רק כשהם מפנקים, מחבקים ומעניקים, אינו ממש קשור אליהם. זוג שהקשר הקושר אותו לא עומד במבחן של ויתורים הדדיים, אינו קשר של אמת. "קשר" נבחן ביכולת לוותר, להקריב, לסגת לטובת האהוב.

זה נחמד להכניס את אלוקים לחיים. זה נותן משמעות וביטחון. זה צובע את החיים בעוד רובד של משמעות, אבל זה לא ממש להיות קשור אליו. זה לא ממש לכרות איתו ברית. לכרות ברית עם "אחר" פירושו לדעת לוותר על משהו כדי שהוא, ה"אחר", ישכון בתוכך. ומשעה שהוא שוכן בתוכך הוא כבר איננו אחר.

לקשור את ילדך אליך זה להביא אותו לוותר למענך, גם כשהוא לא מבין, או אפילו לא מזדהה. וההפך, כמובן. גם על ההורה להכניס

את רצונו של הילד לחייו ולסגת למענו. את הלימוד הזה צריך להתחיל מגיל צעיר מאוד. את היכולת להיפתח לרצון אחר, לוותר על השליטה העצמית שהיא כל כך חשובה לנו, לנוע לפי הקצב של "האחר", שיכול להיות הורה שלך, בן הזוג שלך, הילד שלך וכמובן אלוקים.

הציווי הוא זה שמאפשר את הריקוד המשותף, את שילוב הידיים. כי כשרק אומרים מילים יפות אחד לשני, וכשרק מפנקים אחד את השני ונהנים זה במחיצתו של זה, עדיין אין כאן פעולה של מערכת משותפת. לא די בנחמדות כדי לבטל את הזרות שיש ב"אחר". אין כאן ברית. הברית מתקיימת כשבנושאים מסוימים, בזמנים מסוימים, אתה נותן למישהו לנהוג במקומך במכונית החיים שלך. אתה נותן לו את ההגה, ואף לקבוע את מסלול הנסיעה. אתה מתבטל מולו. ומשעה שעשית זאת, הכנסת אותו לחייך - הפכתם לאחד.