בין יקנעם לפריז. על חופש, אחריות ומוסר

"חופש - פירושו יכולת כל אדם לעשות כל דבר שאינו מזיק לזולת" (מתוך הצהרת זכויות האדם והאזרח).

אחרי שבוע עמוס בפריז התעוררתי הבוקר בקיבוץ. הכותרת ב-ynet זעקה: "חיילת חצתה את הכביש ונדרסה על-ידי מספר כלי רכב". הראש עף באחת חמישה חודשים לאחור, לרגע שלי נדרסה למוות. עוד משפחה שחייה נהרסו ברגע, עוד מישהו שאין לו מושג למה לא עצרו לעזור לחברה שלו, לאחות שלו, לבת שלו. עוד שלושה נהגים חסרי מצפון שוקלים ומתייעצים על מתי, איך ואם בכלל יתנו את הדין. עוד משפחה נכנסה לסטטיסטיקה הנוראית של תאונות "פגע וברח". עוד כאב ושכול שנגרמו ממוות סתמי ומכעיס.

עם זאת, עצם העובדה שהבוקר התייצבה נהגת בתחנת המשטרה במטרה לבוא ולומר "אני חושבת שפגעתי" מצביעה על התקדמות מוסרית בחברה שלנו. המוסר נגע באחת מתוך הארבע שפגעו באותה חיילת חסרת מזל. אז הנה, נקודת אור קטנה ואלמונית בדרך לחברה טובה ומוסרית מעט יותר.

כאן נדרסה אמנש יזאצו. עוד משפחה נהרסה (צילום: חגי אהרון)

ביום ראשון בלילה נחתנו בפריז. פברואר השנה קר במיוחד באירופה. בין כל האנשים שחיממו לנו את הלב השבוע גיליתי שיש גם כאלו בקהילה היהודית שממש כועסים ש-15 הדקות הארורות הללו התארכו לחמישה חודשים. "זה לא נוח לנו שאתם פה" אמר מנהיג אחד, "המשך המאבק יוביל לגל של אנטישמיות", אמר יו"ר הקהילה היהודית בצרפת. פתאום אתה מבין מה המשמעות של "יהודי בגלות".

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

אוטובוסים בשבת - צדק תחבורתי לכולם / ברק הרשקוביץ

שוקולד מריר / דני אדינו אבבה

בין הכתבות בפריים-טיים, לסטטוס שמשתפים אלפים ורואים מאות אלפים ולאנונימיות שנעלמה, קל לשכוח שאין אודישן לתפקיד הזה: הורה שכול, אח שכבר לא יכול לשמוע על אחותו הקטנה, חברה טובה שאין לה עם מי לעשות שיחות בנות אל תוך הלילה וחבר, שכבר לא יידע איך תיראה לי בשמלה לבנה. במציאות הדמיונית, לי שוכחת את הנייד בדירה שלנו, מתעכבת לעוד רגע ומגיעה לסטודיו בשלום כדי להעביר עוד אימון מהגיהנום לחובבות פילאטיס שאוהבות לקום מוקדם בבוקר. באותה מציאות, אני מכין אורז עם קטשופ לסטודנטית הכי יפה בשנה א' של לימודי רפואה באוניברסיטת תל-אביב, איציק וקייט חולמים על נכדים תכולי עיניים. במציאות ההיא, לי ורועי, הם שני תל-אביבים אנונימיים עם כלב וחמש מאות חברים בפייסבוק, עושים שבתות בחוף, לימודים, שכר דירה ועבודה.

אבל המציאות האמיתית טפחה על פנינו. ביום שני נודע לנו, בניגוד להבנות קודמות עם הנהגת הקהילה, שאיננו מוזמנים לאירוע של יהודי צרפת בהשתתפות הנשיא. לא ביקשנו להגיע, שאלו האם אנחנו מתכננים לבוא, ואמרנו בנימוס האופייני לאבא של לי "לא קיבלנו הזמנה רשמית, אבל נשמח להגיע". הנה, הגיעה מתקפה חסרת רחמים מראש הקהילה, רישארד פרסקייה, שטען שאנחנו מובילים לאנטישמיות! אנחנו?! התביישתי, ולרגע אפילו חששתי שהוא צודק, היום הבנתי שהבחור מגיע לישראל "בכוונה ברורה לשכנע את ישראל לסיים עם הסיפור המביך הזה כמה שיותר מהר בצרפת". הבושה חלפה כשהבנתי שהוא זאב בודד שיושב על כס ראש קהילה, ומתחתיו דעות שונות לחלוטין. בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, הכסא לעיתים חשוב יותר ממי ששם אותך עליו.

במציאות החלופית, יחד עם לי ז"ל

כדי שהעולם יהיה טוב יותר 

ישבנו בבית קפה סמוך והאזנו בקשב רב לכל דבריו של הנשיא סרקוזי. התרשמתי שהוא תומך ישראל וגם הביקורת המדינית שביטא נאמרה מתוך מחויבות ודאגה לישראל. אחרי שדיבר על איראן, הפלסטינים והעולם הערבי הוא, הזכיר את לי. היא בטוח הייתה נקרעת מצחוק ונבוכה בטירוף. הנשיא חזר על המסר של צרפת הרשמית, ונשמע נחוש שלא לסטות מהמדיניות הזו.

אם יום אחד ניפגש איתו, אני אספר לו על לי וכמה ייצגה בחייה את המהות של הצהרת זכויות האדם והאזרח. לי חלמה, האמינה והשיגה ולא הזיקה לזולת, אלא הביאה אור, שמחה וכוח לכל מי שהיה לו הכבוד לפגוש בה. הייתי מספר לו שהמדיניות הקיימת הופכת את צרפת לגן-עדן לפושעים. שני הדורסים המנוולים היו מודעים להגנה שהחוק הצרפתי נותן ולמרות שחיו את חייהם בישראל, עשו עסקים וגידלו פה ילדים, הם ויתרו על הזכות הנהדרת הזו להיות אזרחי ישראל. הייתי מספר לו על אלפי אזרחי צרפת בישראל ובחו"ל שחושבים שאין מקום להסדר כזה בכפר הגלובלי והמודרני שלנו. מצב אבסורדי, שבו צרפתי שחי בישראל ונהנה מפירותיה כל השנה, הורג אזרחית ישראלית, מפקיר אותה למותה, בורח, מודה באשמתו - אבל אוחז בקרנות המזבח של החוק הצרפתי.

אם רק הייתי יכול, הייתי מגיש לו באופן אישי את חתימותיהם של שני שלישים מחברי הכנסת שלנו, בהם שרים בממשלה, שקוראים לו למצוא את הפתרון שיאפשר הסגרת הדורסים. רק אז תוכל לנוח לי על משכבה בשלום. לעם הצרפתי יש מורשת ותרבות מרשימים הראויים לכבוד. גם ביקור חטוף בפריז הזכיר לנו את זה. אני מאמין כי הנשיא סרקוזי, ידיד ישראל, יפעל כמנהיג מוסרי וקשוב, יפתח את לבו וישמע אותנו. אז יש סיכוי שיהיה צדק בשביל לי והעולם יהיה מקום מעט טוב יותר.

רועי פלד, בן זוגה של לי זיתוני שנדרסה למוות בתאונת פגע וברח בתל-אביב