ארון הספרים יוצא מהארון

מהו המעשה הכי מפחיד בעולם? עבור מי שיש לו סוד כמוס, מדובר בחשיפתו, בעיקר אם הוא קשור להתנהגות מינית או מגדרית חריגה לכאורה. חשיפה כזאת שוות-ערך למאתיים קפיצות באנג'י, ובכל זאת יש מי שנעזרו בצורך העז לחלוק, בתחושה שדברים שנחשבים מביכים יכולים להיות מקובלים יותר, ובתמיכתה של סביבה אוהבת - ויצאו על גבי דפיהם של ספרים מכל מיני סוגים של ארונות.

עטיפת ספרו של בן-אמוץ. להתבגר מהמילים האסורות

"דברים שרציתי לגעת", מאת גילי פליסקין

אפתח דווקא בדוגמה לא אופיינית. פליסקין לא בדיוק "יוצאת מהארון", כי התנהגותה לא חריגה. כולם עוסקים בה, אלא שרק לעיתים רחוקות מאוד, רחוקות מדי, אנחנו מדברים עליה. "דברים שרציתי לגעת" הוא הספר העברי הראשון העוסק באוננות נשית, וכנראה באוננות בכלל. גילוי נאות: האשה הנועזת שחיברה אותו היא אחותה של החברה שלי. אז כן, אני יודע שאחותה של החברה שלי מאוננת, אבל מי לא מאונן? ולמה בכלל להתבייש? ולמה לא לחבר על הנושא עבודת מאסטר רצינית ומרשימה ואז להפוך אותה לספר? התוצאה מכילה ראיונות יקרים מפז ומעלה תובנות עמוקות על הצביעות שלנו כלפי עצמנו, כלפי גופנו וכלפי העולם, ועל כמה שכדאי להשתחרר ממנה.

"זיונים זה לא הכל", מאת דן בן אמוץ

אם להאמין לסיפורי בן אמוץ כפי שנמסרו לאחר מותו, לא הכל מסופר בספר פורץ הדרך הזה, אבל לא את הכל צריך לספר. העובדה שאדם יוצא מארון כלשהו לא אומרת בהכרח שוויתר על כל סודותיו, רק על כך שהוא הופך את אחד מהם ל-”לא סוד", ומזמין אחרים לעשות כמוהו. במקרה הזה, בן אמוץ יוצא מהארון כנפקן או כחרמן, שתי מילים שעדיין יש להן קונוטציה שלילית מאוד, שתי תכונות שאנחנו אמורים להתבגר מהן. בן אמוץ עצמו נכנס בסוד הנישואין בתום הספר הזה, אבל פורש ממנו בתחילת ספר ההמשך: "זיוניוני הדרך". האיש זרק יותר מפצצה אחת אל תוך תרבות ישראלית שקידשה את חיי הנישואין ואת המונוגמיה. אלה הותירו ריקושטים שפרחו והפכו לפיק-אפ ברחבי ערינו, לטוב ולרע.

"הסונטות", מאת ויליאם שייקספיר

מי היה הראשון שהעז לצאת בכתיבה מהארון הקלאסי, ההומוסקסואלי והביסקסואלי? שייקספיר ודאי לא היה חלוץ, כל ספרות יוון מלאה אהבת גברים, אבל במסגרת החברה בה חי אפשר לראות בסונטות שלו מעשה אמיץ ביותר. גם בשפה האנגלית, שנמנעת מהתייחסויות למגדר, זועקת האהבה לגברים מבין השורות. זיוה שמיר, שתרגומה החדש והנהדר לסונטות הופיע ממש לאחרונה, לא היססה ובחרה בלשון זכר לעיתים קרובות. הנה, למשל, פתיחת הסונטה ה-105 בתרגומה: “חשקי איננו עבודה זרה/ ואהובי בל יחשב אליל;/ כי רק אליו חיליתי בשירה,/ אליו ורק אליו תמיד אוחיל./ טוב אהובי היום וטוב מחר,/ ללא שינוי נותרו מעלותיו,/ על כן שירי בקבעון בחר,/ ולא יחליף במילותיו אף תו.”

"הסונטות". אהבה לגברים מבין השורות (עטיפת הספר)

"היא לא שם", מאת ג'ניפר פיני בוילן

הספר הזה, מאת פרופסורית לספרות ממדינת מיין, לא תורגם לעברית ולא זכה להצלחה לה הוא ראוי גם באמריקה. אולי הסיבה לכך היא שההוצאה חרדה מנושאו, והלבישה על כריכתו תמונה של בחורה שנולדה כבחורה. למעשה יכלה המחברת בוילן בהחלט לעטר את הכריכה בפניה היפות, שהיו פעם פני גבר. בוילן הזכר הגיע לבגרות ואף נישא תוך תחושה שזהותו האמיתית נשית, ולבסוף החליט לשנות את מינו. את החוויה העזה והמורכבת הזאת, את תגובתה של הסביבה ואת התקווה לשימור קשר הנישואין האוהב למרות הכל, מתארת בוילן ברהיטות והומור

שלא יאומנו. אנחנו מכירים את תופעת הטרנסקסואליות הודות לדנה אינטרנשיונל. לאמריקאים עדיין קצת קשה עם זה. מומלץ להם להעיז ולקרוא.

"ממני והלאה", מאת אורנה דונת

כמו בן אמוץ מיודענו, גם דונת נמשכת לבני המין השני, ועל כן היא הטרוסקסואלית. אבל היא אינה "הטרונורמטיבית”. כלומר: דרך חייה לא עונה לדפוס החיים שאותו החברה הממוסדת מכתיבה לפרטיה. דונת מסרבת רק לממד אחד מן הקיום המשפחתי האידאלי כביכול: הולדת ילדים. זה לא שהיא, או יתר הנשים והגברים שהתראיינו לספרה, אינם אוהבים ילדים, הם פשוט לא רוצים לייצר כאלה בעצמם. נסו להסביר עניין כזה לאמא, לאבא או לחותנת ונראה איך תתקבלו. בעצם, נסו למצוא בן או בת זוג לחיים שיזרמו עם החלטה כזאת. לתופעה שדונת כותבת עליה אין אפילו שם. היא יוצאת מארון בלתי נראה לחלוטין, ובכל זאת מעיזה, לטובת הדומים לה, שגם הם פתאום מרגישים קצת פחות לבד.

ספרו של יובל בן-עמי "הקומדיה התל-אביבית" יצא לאור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית.