"ליה": אשת הברזל של הקולנוע הישראלי
אריאנה מלמד התמוגגה מהסרט "ליה" שחולק כבוד לחלוצת הקולנוע הישראלי וכלת פרס ישראל - ליה ון ליר. רק חבל שהמחווה הזו נעשתה מול קומץ שלא צפה ב"המירוץ למיליון"
אי אפשר היה לעשות את הסרט הזה באהבה גדולה יותר, באיפוק מרשים יותר, או באלגנטיות מרובה יותר. "ליה", מחווה ביוגרפית לגברת ליה ון ליר, מי שהקימה את הסינמטקים הראשונים בארץ, יצרה במו ידיה את פרויקט השימור של תרבות הקולנוע הישראלית ורוחה מרחפת על עשייה קולנועית מבורכת וענקית, היא גם אשה מקסימה עד אין קץ – או לפחות כך היא מצטיירת בסרט המשובח הזה.
לפני שנים רבות מאוד, כשהקולנוע הישראלי היה רק "סינמה", כשהבילוי המשפחתי של מוצאי שבת כלל סרט ולא חשוב איזה, חיו בחיפה זוג משוגעי קולנוע אמיתיים. ליה שנולדה בבלץ והגיע לפלסטינה ב 1940 וים ון ליר טייס מתנדב במלחמת העצמאות ולימים מיסדה של חברת ריסוס ממטוסים. השניים האלה, בניגוד לכל היגיון מעשי, הסתובבו בעולם ורכשו סרטים להקרנה בפני קומץ חברים חובבי אומנות קולנוע. והקומץ רק הלך והתרחב.
עד מהרה, הפך תחביב האספנות הפרטי לשליחות ציבורית אמיתית ולו רק מפני שלא היה איש אחר שהתנדב למלא אותה. במקום להחזיק את הסרטים שאספה בבוידעם של הבית, ליה ון ליר האמינה שזכותו של הציבור לצפות בהם וחובתה להביאם אל הקהל. מה שהיה מיזם פרטי לגמרי זכה לתנופה כשון ליר עברה לירושלים והדביקה את טדי קולק, שלא הבין בדיוק על מה היא מדברת, בהתלהבות ובנחישות שלה.
הסינמטק בירושלים והסינמטק בחיפה הם רק העדויות הפיסיות לעוצמתה של ההתלהבות. פסטיבלי הסרטים שבשני הסינמטקים, היוקרה הבינלאומית שצברו וההערכה יוצאת הדופן שון ליר זוכה לה בתעשיית הקולנוע העולמית הם עדויות לעבודה קשה, לפסיון אמיתי ולדבקות חסרת הפשרות של אשה אחת, כבר בת 88, לאהבת חייה.
הסרט משלב בין האהבה הזאת לאחרות: כשהיא מדבר על בעלה המנוח, ליה ון ליר חונקת דמעה וממירה אותה בחיוך של אצולה אירופית נושנה. רק כשהיא מתייחסת להוריה שנספו בשואה כבר אי אפשר לעצור את הדמעות, אבל גם מבעדן נגלית גברת של ברזל: "מספיק" היא אומרת ולא מתבוססת ברחמים עצמיים, או במחשבות נוסטלגיות על אבדנים אישיים. היא מעדיפה לשמר עוד סרט.
צניעות במקום ריצה למיליון
בפסיפס שנוצר למחווה הביוגרפית הזאת זכינו לראות, בצד ראיון מושכל עם נושא הסרט, גם קטעי ארכיון נפלאים מראשית ימי הקולנוע הישראלי, מחיי יהודים במזרח אירופה ומן ההתלהבות והראשוניות של הסרט הדוקומנטרי שהיא יצרה יחד עם בעלה ושזכה לראשונה בתולדותינו כאומה גאה ב"דב הכסף" בברלין.
ון ליר מצטנעת ואומרת שהיתה רק עוזרת ההפקה בסרט הזה ובכלל, היא מצטנעת באורח שכבר אינו מקובל על אנשים עתירי עשייה. נדמה לי שהיא שבעה כבוד והוקרה בחייה, ולמרות גילה המופלג ובריאותה הרופפת, היא עדיין מעדיפה לעבוד כל יום במה שהפך לפולחן הגדול של חייה: תרגום אהבתה לקולנוע איכותי לאהבה של המונים. גם בהצלחה המסחררת שלה היא לא יודעת להתגאות אלא במילים קטנות, ומשום כך המחווה הזאת הופכת להיות ליצור נדיר על המסכים: סרט מרגש באמת.
הרשות השנייה שידרה את "ליה" רק בערוץ 10. במקביל, באח הגדול יותר, רצו למיליון. אך אם זו עדות נוספת למצבה של התרבות העילית בישראל? וודאי. אבל זה לא יפריע לליה ון ליר להמשיך את יצירת חייה כל עוד תוכל.
