עומר ניצח סרטן מוח אלים - והפך בעצמו לרופא
זמן קצר לפני שחלה בסרטן מוח אלים החליט עומר ליברמן שהוא רוצה להיות רופא כדי לעזור לאחרים. הטיפולים בצל המוות והנכות שנותרה לא ריפו את ידיו, והוא הפך לרופא והקים משפחה, מספרים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
הכול התחיל בקיץ של .1994 עומר ליברמן ,(36) אז נער לפני גיוס, יצא כמו צעירים ישראלים רבים לטיול טרום צבא ליוון. "בדרך לנמל חיפה ממנו לקחנו ספינה לרודוס, שילשלתי מעטפה ובה היו טפסי ההרשמה לעתודה הצבאית, ללימודי רפואה." הימים הראשונים של החופשה עברו על ליברמן בתוכניות לכיבוש נערות, אבל אז הוא נתקף פתאום בכאב ראש נוראי.
"תוך יומיים הכאב הלא פוסק הזה התחלף בתחושות מוזרות," הוא משחזר. "בהתחלה היה נדמה לי כאילו העולם מתנפל עליי מצד שמאל. פתאום אנשים הופיעו מולי בלי שהבחנתי בהם קודם. בימים הבאים כף הרגל השמאלית שלי פשוט נשמטה, והבוהן נחבלה פעם אחר פעם באדמת החול הגעשי של יוון.
"ניסיתי להדחיק את התופעות הטורדניות האלה, להתעלם מהן ולהתמקד בבילוי, אבל כשהיינו על מעבורת בדרך לאתונה ומשם הביתה לישראל, התחלתי להרגיש תחושת נימול בברך".
כתבות נוספות על סרטן :
- מחקר: רמת הניקוטין בציפורניים חוזה סרטן ריאות
הרופא דרש להפסיק להתעצל
אמו של ליברמן, אחות בכירה בחדר המיון ברמב"ם, נבהלה מהתסמינים והביאה אותו בדחיפות לבדיקות נוירולוגיות מקיפות בבית החולים. "נבדקתי על ידי נוירולוג בכיר, שנחשב באותם ימים למומחה הארצי לנוירולוגיה ילדים, והוא הסביר כי תוצאות הבדיקה מצביעות על חסר נוירולוגי קשה בצד שמאל ואובדן שדה הראייה באותו צד שנגרמו, כפי שעלה מאוחר יותר על סמך ההדמיות, מאוטמים במוח. הוא החליט לאשפז אותי במחלקה שלו להמשך בירור מצבי," הוא מתאר.
זו הייתה יריית הפתיחה למרוץ המכשולים, שליווה אותו מאז לאורך תקופה ארוכה. במשך כשנה עבר ליברמן עשרות בדיקות ממוחשבות, הדמיות מוח ולב שונות, בדיקות דם פשוטות ומורכבות ולצידן טיפולים מיותרים, ונאלץ להתמודד עם השערות אבחנתיות מופרכות ומתסכלות. "ואז, כשכל הנתונים בידיו, תמצת המומחה את הכל לאבחנה: אירוע מוחי על רקע לא ברור."
ליברמן שוחרר לביתו והתבקש להגיע כל שלושה חודשים לביקורת בבית החולים. "הייתי בן .19 הצבא ויתר עליי, תפקוד כף היד שלי בצד שמאל רק הלך והידרדר. אבל הרופא היה חד-משמעי ודרש ממני פשוט להפסיק להתעצל ולהגביר את מאמצי השיקום בריפוי בעיסוק ובתרגילי פיזיותרפיה."
במהלך השנה הזו לקח ליברמן קורסים שונים של שנת הלימודים הראשונה בפקולטה לרפואה, ובמקביל המשיך להתחנן בפני הרופא שישלח אותו להדמיית .MRI "אבל הוא היה נחוש בסירובו. בכל פעם שחזרתי על הבקשה שלי, הוא שלף את אותה תשובה, שאין לבזבז משאב יקר כמו הבדיקה הזו על אבחנה סגורה, ברורה וחד-משמעית. במקביל הוא המשיך להאיץ בי שאשתדל יותר, אחרת לא אוכל אפילו להתכופף."
בדיוק שנה אחרי שחזר מהטיול ליוון קיבל ליברמן סוף-סוף אישור לעבור את ההדמיה. התוצאה הייתה קשה: גידול סרטני באונה הימנית של המוח, בגודל ביצת תרנגולת מספר .3
"אני זוכר שהרופאה המפענחת דיברה לאט ובשקט, כאילו ניסתה לחפות על איזו אמת נוראה. יצאנו מהחדר שלה כשאמא שלי מחובקת בחוזקה בזרועות אבא, ושניהם קפואים ושקטים. אז התחילה למעשה להתפתח בי ההבנה שמשהו במציאות שלי הולך להשתנות," הוא מתאר.
יומיים אחרי שנחתה עליו הבשורה הקשה הוא הוזמן לחדרו של הנוירולוג, שכאמור טעה וחזר וטעה לאורך שנה שלמה באבחון. "כשיצאתי מהחדר שלו, מקדים בקצת את אמא שלי, הוא עוד הספיק לגזור את דיני ולהגיד לה 'בנך יבלה איתנו רק עוד עשרה חודשים'".
"בחרתי לתכנן רחוק"
הרופאים החליטו לדחות את הניתוח לפי שעה, כי רצו לצמצם תחילה את ממדיו של הגוש הסרטני בעזרת כימותרפיה. "הטיפול התבצע באשפוז של שבוע ימים אחת לשלושה שבועות, וכלל את כל רשימת תופעות הלוואי האיומות: קרחת, אובדן תיאבון וחשק מיני, חולשה ניכרת ועוד," מספר ליברמן. בימים שהצליח להתאושש הוא התנדב בעמותה שפעלה בבית החולים לטובת ילדים חולי סרטן, שימש להם חונך ואח בוגר, ואף ליווה אותם כמדריך בטיולים שנערכו בארץ ובחו"ל.
"עוד לפני שהסיוט הכימי הסתיים, יעצו לי לעבור השתלת מח עצם עצמית כדי שאוכל לעמוד בטיפול הקשה. הטיפול הזה ניתן בפעם אחת, כשהגוף סופג מינון של כימותרפיה בכמות גדולה פי 600 מהרגיל."
במשך חודש שלם שהה ליברמן סגור בבידוד, עם אמו לצידו. "כתוצאה מההשתלה ומהטיפול לקיתי בתופעות איומות כמו זיהומים קשים שסיכנו את חיי בכל פעם מחדש, ירידה בלחץ הדם והפרעות קצב קשות, דימומים, ספירת דם אנמית וחום שלא פעם הגיע גם ל42- מעלות."
ההידרדרות הגופנית חיבלה גם בעמידות הנפשית שלו. "מדי פעם תקפו אותי - איך לא? - מחשבות מפחידות על המוות, אבל מיהרתי לסגור אותן. במקום להתמקד בהן בחרתי, מהמקום המוחלש שבו הייתי, דווקא לתכנן רחוק. דמיינתי לעצמי מתי אני חוזר למסלול הלימודים, מה יהיה, איך יהיה - וככה בעצם הצטמצמה המחלה למעין אפיזודה זמנית, שכשם שהתחילה היא גם תסתיים," הוא אומר.
ומחשבות על חברה, על קשר, על מין ומשפחה?
"עוד היה מוקדם מדי לכל זה. הייתי במלחמה אמיתית על החיים שלי וכשיכולתי להגיח לרגעים למחשבות בכלל, התמקדתי במה שנראה לי אז נגיש ואפשרי יותר, ולא שאפתני כמו חברה ומיניות."
אותות ההשתלה ניכרו היטב במשקל גופו, שירד ל42- קילו. "בשלב הזה הייתי כבר צריך להתגבר ולהתחזק אבל ממדי הגידול התרחבו מאוד וגרמו לירידה בהכרה ובתפקוד. הובהלתי לניתוח חירום מציל חיים, אבל כפי שאמרו הרופאים להוריי, גם חסר סיכוי". שעות טרחו המנתחים והגידול נכרת ממוחו בשלמותו. כל אותן שעות מורטות עצבים ישבו הוריו המודאגים בחדר ההמתנה, מקווים לבשורות אך גם חוששים מהגרוע מכל.
ליברמן יצא מהניתוח, ואחרי שהתאושש עבר סדרת הקרנות יומיומית במוח ובעמוד השדרה. "ואז ניתן האות מבשר החיים: יצאתי מהמחלה הקטלנית - אבל עם יד שמאל חלשה, צולע עם סד ברגל, ומוגבל בשדה הראייה."
להיות רופא רגיש וקשוב
למרות נתוני הפתיחה הנמוכים האלה ליברמן לא זכה, לדבריו, לגרם אחד של הנחה במסלול לימודי הרפואה שלו בטכניון. "ברור שהיה לי קשה כי במקביל עברתי גם שיקום פיזיותרפי, אבל כשם שלא ויתרתי לעצמי, כנראה שהקרנתי את זה החוצה, כך שלא ויתרו לי. למזלי גם לא ריחמו עליי. כשהיה לי קשה לבצע פעולה מסוימת, כמו לקיחת דמים, ביקשתי מחבר שייקח במקומי."
כשהוא נשאל האם באמת הכל בראש, אם כוח המחשבה מנצח את מגבלות הגוף, הוא מצטט בתשובה משפט מהספר האהוב עליו, 'הקרקס הגדול של הרעיונות' מאת מיקי בן-כנען: "מחשבות על העתיד מאריכות את החיים." אחרי שבכוח הרצון, האמונה העצמית וההתמדה, הגשים חלום מקצועי והוא רופא, השמיים נפתחו בפניו.
"מכרה משותפת הכירה לי את גיתית, פסיכולוגית ילדים קלינית," מספר ליברמן. "כבר במפגש הראשון בינינו קרה לשנינו משהו משמעותי." השניים נישאו כעבור עשרה חודשים מאותו יום גורלי, כשגיתית בחודש השישי להריונה. מאז נולדו מעיין ,(3) והתאומים פלג ובארי, בני שנה ושמונה חודשים. "החיים רגילים. אבא, אמא, שלושה ילדים, עבודה במרפאה - בנאליה מבורכת שאפילו לא חלמתי עליה," הוא מתאר.
היום, שמונה שנים אחרי שהגשים את חלומותיו האישיים והמקצועיים בקשיים ובחריקת שיניים, מביט ד"ר ליברמן על הדרך הקשה רצופת המהמורות וההתמודדויות שעבר ושהוא עובר על בסיס יומיומי, והוא מנסח שתי תובנות: "הראשונה: נכות גופנית, קשה ככל שתהיה, לא מנצחת את רוח האדם, והשנייה, שמבין מאות ואלפי המטופלים שהיו לי, רק קומץ מצומצם ביותר היה מוגבל יותר ממני".
ליברמן החליט להיות רופא אחר, רגיש וקשוב - להבדיל מאלה שגילו אזלת יד לאורך זמן רב, לא איבחנו את מחלתו והיו חירשים למצוקה הקשה שביטא באוזניהם. "החרדות שבות ועולות מדי פעם, ואני יודע שהן תמיד יהיו שם," הוא מודה. "אז מה עושים? פותחים. אני מדבר על זה ומאוורר את החרדות ואז חוזר להיות עומר, שנלחם ומנצח".
לפנייה לכתב/ת 
