רוצה לעלות אליי לשמוע תקליטים?

בהיעדר נכסים משמעותיים אחרים, בחורים בגיל 20 בשנות ה-90 השוויצו בעיקר במערכת הסטריאו שלהם. אלה שאני פגשתי לפחות, יכלו לדבר שעות על הבאסים האדירים שהיא מפיקה, על הסראונד המטורף של הרמקולים שלה, על השאפל של ארבעה דיסקים ואיזה מגניב נשמע החדש של Deep Forest בווליום 11.

כל בחור שאוהב מוזיקה כל כך, כדי לדבר עליה כל כך, מרשים אותי כבר ב"היי, את חייבת לשמוע את הסולו תופים פה", אבל כשנאלצתי לעבור אז את מפגן הניסיונות להרשים ולהגיע ליותר משלב הדייט הראשון, הבנתי שמערכת סטריאו משובחת לא תעזור לבחור נדוש (פסקול "הכחול הגדול"), או לבחור להוט מידי (אוסף "קושלרוק"), מתחכם מידי ("1492" של ואנגליס), דביק מידי (כל שיר של סלין דיון) או שקוף לאללה (שיר ספציפי של סמנתה פוקס).

זה שזכה בליבי ובמחשבותיי היה בסופו של דבר הרוקר שהשמיע לי את לד זפלין ועשה אייר-גיטאר בסולואים. בלי מערכת סטריאו מתוחכמת, בלי הבטחות רומנטיות פומפוזיות, או דביקות מעושה. אבל יכול להיות שזה בגלל שהוא נראה נהדר בלי חולצה. (סטלי סולומונוב)

מרווין גיי - Let's Get It On

כל אחד שעשה בעבר תחקיר קטן כדי להרכיב לעצמו את המוזיקה המושלמת לחדר המיטות בוודאי נתקל באלבום המופתי של מארווין גיי עליו השלום, "Let's Get It On". מי שהעמיק עוד יותר ואפילו התנסה עם הצלילים ברקע, גם גילה שמדובר כנראה באחד מפסקולי האהבה הטובים ביותר שיש.

מהשנייה הראשונה שלו, דרך גיטרת הוואה-וואה החלקלקה עם כניסת שיר הנושא - ועד לתו האחרון באלבום, היצירה כולה מלאה בטקסטים מפתים ורומנטיים, היא נוטפת זיעה וליבה דופק בחוזקה בגרוב אחיד של פ'אנק ונשמה. כבר לפני עשרות שנים הפך "Let's Get It On" לקלישאה בין הסדינים. מלבד בהם, האלבום התנגן ברגעים האמיתיים ובשעות האינטימיות באינספור סרטים הוליוודים וסדרות טלוויזיה (ומן הסתם גם בכמה סרטי פורנו) שהפכו את האלבום להכרחי בשעת מעשה.

גיי ושותפו אד טאונסנד הפיקו את האלבום הבוער ב-1973, ועד היום כמעט בלתי אפשרי לשחזר את סערת היצרים שהתרחשה בו. אז נכון, כשתכניסו את האלבום למערכת רגע לפני האקט אולי זה יצביע על היותכם צפויים ופשוטים, תחושות שאף אחד כמובן לא רוצה להרגיש במיטה - מצד שני לעולם לא יהיה פשוט יותר להסביר בצלילים שעכשיו זה הרגע. שישר ולעניין. וזה תמיד יעבוד.  (אור ברנע)

ג'וני מיטשל - Blue

קראו לה ב' והיא הייתה סטודנטית למדעי-הלא-חשוב-העיקר-שיהיה-תואר, גרה עם שותפה איפשהו ליד אבן גבירול, במקור ממושב בשרון. פרנסה היא מצאה בתרגום תכניות טלוויזיה לערוץ שאף אחד לא ראה. היא היתה נגד סמים ואלכוהול ולא עישנה סיגריות, אבל היתה לה חפיסת ווג חצי ריקה בארנק המצועצע שלה. כנראה בשביל הדאווין. וכאמור, היא אהבה את ג'וני מיטשל.

אותה ג'וני מיטשל - קלישאה של נערת פרחים שמעולם לא החמיצה הזדמנות לשבור לעצמה את הלב ואחר כך לכתוב על זה שיר - תפסה לא מעט נפח בספריית הדיסקים של ב'. ולא תגידו "Blue", שהיה תקליט פוצע ומונומנטלי, אלא דווקא האלבומים האחרים, היבבניים, חסרי הצורה ונטולי הייחוד, עם פסנתר משתפך ולחנים לא קליטים בעליל.

ב' הסבירה את האובססיה לג'וני מיטשל במשהו שקשור לכוח נשי. עשיתי את עצמי מתעניין ופזלתי לכיוון המיטה שלה. היא השחילה את "For The Roses" לקומפקט דיסק (היה דבר כזה בניינטיז) ולחצה על Repeat. זה היה לילה ארוך. כלומר, ארוך ומתיש. כאילו לא הספיקו חוסר הכימיה והיעדר המשיכה, גם ג'וני מיטשל חפרה וחפרה וחפרה. לשווא התפללתי להפסקת חשמל. בסוף נמלטתי כמו גנב ונכנסתי למונית הראשונה שראיתי. ביקשתי מהנהג משהו מזרחי ולא ראיתי אותה יותר בחיים.  (נעם גיל) 

REM - Automatic For The People

לא שיש לי מושג, אבל נדמה לי שזה לא כיף גדול לעשות סקס עם מייקל סטייפ, סולן REM. לעשות סקס עם Automatic For The People, האלבום השמיני של ההרכב המעולה שלו ז"ל, זו חוויה מטורפת. אם התכוונו לכך חברי הלהקה או לא, האלבום בנוי פחות או יותר כמו האקט המיני עצמו, ופרגנו לעצמכם סקס של 48 דקות ו-52 שניות כדי לעשות את זה לכל אורכו.

זה מתחיל עם "Drive" שתמיד נשמע כמעין משחק מקדים, משחק תפקידים, היכרות של גוף עם גוף, שאלות, תהיות, לפעמים אפילו הפתעות, אותן תגלו עם השירים ככל שיתקדמו. את "Everybody Hurts", הלהיט הגדול מהאלבום, ניתן למי שצריכה או צריך הפסקת סיגריה באמצע העניינים - ואז האלבום חוזר והופך סוער ומהנה במיוחד עם "Man On The Moon", בו אתם מתבקשים - רבותיי וגבירותיי, להגיע לפורקן המיוחל.

הרגע שאחרי (עוד סיגריה, למכורים) או המנוחה והשקט שמלווים את נו, אתם יודעים, אחרי - תוכלו לעשות בהנאה מרובה לצלילי "Nightswimming" המדהים ו"Find The River", שאיתם תגמרו - להאזין לאלבום.  (עמית קוטלר)

כנער צעיר שטוף הורמונים אך ביישן ורגיש, לא ממש הצלחתי להשיג זיונים - האמת, זה גם לא מה שחיפשתי. בתמימותי הרבה, הבתולית, תרתי אחרי אהבה - אם לא במציאות, אז בראש שלי. אבל עם גיוסי לצה"ל משהו השתנה - אולי היתה זו הסודה לשתייה, אולי הסביבה הגברית המיוזעת, או שזו פשוט החברה הראשונה שלי, שפשטה מדיה בשבילי. ואולי זו ביורק, שאת דיסק הבכורה שלה "Debut" רכשתי באיחור בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ואחר כך בבית, כשהאזנתי לו, הוצפתי בחמימות שכזו, סנסואלית, כמעט אירוטית. כמו דיסק הדרכה למשתמש הבתול.

באמת שהאלבום המופתי הזה בנוי כמו התעלסות מתמשכת. כבר בהתחלה היא שרה על טבע האדם ("Human Behaviour") וממשיכה בשיריה הקופצניים לפמפם בוורידים אדרנלין, שגורם לך לרקוד במועדון, או במקרה של דלת אמות - לעשות אהבה (עוד אופציה: לעשות אהבה בשירותים של מועדון - כמו ב"There's More to Life Than This"). בדרך, יש גם רמזים לסוגים שונים של חיוניות מינית: מההומוארוטיקה של "Venus As A Boy", לאקסהיביציוניזם של "Big Time Sensuality", או למה שיכול לשמש כמדריך להתמודדות עם אימפוטנציה ב"One Day...It Will Happen".

אבל אז, אחרי כשמסיימים עם הפור-פליי, מגיעים לדבר האמיתי: "Airplane" רוגע ושלו מכין אותך לשיר הבא - שהוא שיר הזיונים מספר 1, אם תשאלו אותי - "Come To Me" (שלאוֹניות דעתי, צריך להיקרא "Cum In Me"). איטי, חושני, ומרגש שגורם לך להרגיש כמו גייזר באמצע המרחבים של איסלנד, מולדתה הקפואה של ביורק. ואם זה לא מספיק כדי לגמור, מגיע מיד "Violently Happy" שמכתיב קצב קצת יותר אגרסיבי. "The Anchor Song" המרפה שבסוף האלבום אמור להזכיר לך הגבר, שהגיע הזמן להרים עוגן. או במקרה שלי אז בבסיס, להרים בוגן. (אמיר בוגן) 

פינק פלויד - Atom Heart Mother

מעבר לכך שזהו אלבום יפהפה ואחד מהאהובים עלי של פינק פלויד, מדובר בפסקול ליווי קלאסי. למרות שבהחלט זרמו מים בנהר מאז ליווה רגעים רומנטיים שלי, הוא עדיין עומד במבחן הזמן. כמו כל הדברים הטובים באמת, בהתחלה הוא היה שם בטעות. בפעם השנייה שזה קרה, כבר היה ברור שמישהו מנסה להגיד לנו משהו.

לשמוע את "Summer '68" עם "?How Do You Feel" תוך כדי תנועה. לשכב על הגב רצוצים (מי יותר, מי פחות) כשברקע "Alan's Psychedelic Breakfast", שניה אחרי אקורד הסיום המשותף, יד ביד עם הסיגריה שאחרי, היה תענוג.

סוער, דרמטי, עמוק ומלנכולי, מגוון, צורם והרמוני. כזה הוא Atom Heart Mother. פרט לרכיב הלכלוך החסר, שרצוי להשלים במקומות אחרים בחלל החדר ובמינון גבוה בבקשה, יש בו הכל. הטראק הראשון שנמשך כמעט 24 דקות עלול להרתיע, שכן הוא מלא בפאתוס שעשוי להביך את המשתתפים. אבל היי, את השיר הראשון אפשר להעביר בלי להפסיק באמצע, מה שמשאיר בערך חצי שעה ברצף לסיום האלבום. מספיק לכם?  (עיינה לי)

דיסטרבד - The Sickness

התחלנו לצאת, ותוך פרק זמן מקובל הגענו לחדרו בעיירה הפרברית שלא נקרא לה פתח תקווה. השמעתי לו גווין פריידיי כי הייתי מיוחדת, הוא ניסה מינימל קומפקט על הבס שקנה, אבל לקח לעניינים זמן להתחמם. בכל זאת, פעם ראשונה. יש הגורסים שמוזיקה הולמת למעמד היא סלין דילון מלחששת או משהו נורא כזה, אבל לא במקרה שלי. כאילו שלא עזבנו את המועדון מעולם, היה לו במערכת את האלבום הראשון של דיסטרבד, בריפיט. ואבוי לבושה, הטראש הזה עבד עליי. לגמרי.

מהשיר על מי ששומע קולות שאומרים לו לחסל את כולם, דרך סאדו-מאזו קליל וזעקות על רוטב סויה, נכנסתי לאווירה בעודי ממלמלת "אה! אני מכירה את זה! אחלה שיר". השד האדיפלי יודע מה פרויד היה אומר על זה, אבל עם חבורת הבחורים האלה שצורחים על אמא שתפסיק להרביץ להם הרגשתי הכי בנוח. שנים עברו, ואני לא צריכה מוזיקה או עצבים כדי לייצר אינטימיות, אבל עדיין מחייכת חיוך נוסטלגי כשהדיסטורשן של "Down With the Sickness" מושמע באיזה בר חשוך.  (לירון סיני)

ויש גם את שאדיי המרגשת, סטיבי וונדר הנפלא ואיך לא כתבנו כלום על הביטלס? ספרו לנו על אלבומי הפיתוי והרומנטיקה שלכם.