עשו LIKE לילדים שלכם בפייסבוק

כולנו כאן, ברשת המתיימרת להיות חברתית. ברשת המשלה אותנו בתחושה של שייכות להמוני אחרים, קישור לעולם הגדול, העולם שאין לו גבולות. פייסבוק הוא פלטפורמה מרשימה המאפשרת חיבורים שלולא קיומה, היו בלתי אפשריים. מרחב חברתי מדהים מחד, אך הרסני מאידך. העולם הווירטואלי מאפשר לילדים לרקום לעצמם אישיות, לספר מעשיות, להמציא מציאות, לפזר אל העולם החיצון פרטים ונתונים המרסקים לחלוטין את שכבת ההגנה הנדרשת לילד כדי להיות אדם פרטי ומוגן.

הרשת, כמו זו המנצנצת של העכביש, מזמינה ומפתה ליפול לתוכה. ילדים משקרים לעתים קרובות לגבי גילם, בתמיכת ההורים, והכול כדי להשתייך, כדי לא להיות שונה, להיות בחגיגה החברתית. נכון להיום, ילד לא יכול להרשות לעצמו להיות מחוץ לרשת. אתה ברשת, משמע אתה קיים. הילדים מתחרים במספרי חברים, בודקים את מידת היותם מקובלים או דחויים - לפי כמויות ה-LIKE שהם מקבלים או לא לעומת חבריהם. בעבר, ילד שנפגע, שעלבו בו חברים, יכול היה לנוס לביתו-מבצרו, להרגיש בטוח ורגוע בין קירות הבית על מיטתו הרכה בחדרו המגן. לא עוד! הפגיעה, הבריונות, החרמות מגיעות אל חדרו, אל שולחנו ואל הטלפון הנייד שלו. אין מנוס, אין מקלט, אין לבד.

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

עולי אתיופיה, השינוי מתחיל בכם / יעל משאלי

הופכים את הילדים לקלף מיקוח בידי המתגרשים / צבי טריגר

מאידך, בני נוער המרגישים בדידות, עצב, כאב עד דיכאון, יכולים לבטא תחושותיהם, להודיע ברבים על מצוקה או על כוונות התאבדות ולקבל תמיכה, עידוד ואף הגנה. הרשת החברתית מאפשרת גם חשיפה לחומרים, רעיונות, שיתוף ושיח בין אנשים מרחבי העולם, כמעט ללא מגבלות. כל פיסת מידע ניתנת להשגה בזמינות תמידית ומיידית.

לפעמים זה מגיע לכדי אבסורד. גולשים רבים מעדכנים את הסטטוס שלהם בפייסבוק, מצייצים בטוויטר או שולחים אי-מיילים במהלך העבודה, צפייה בטלוויזיה ובנסיעה. יש כאלה שעושים זאת בזמנים פחות צפויים. ממחקר שערכה חברת Retrevo Gadgetology עולה כי 49% מקרב בני 25 ומטה דיווחו על שליחה וקבלה של מסרים בין הביסים, 22% דיווחו בזמן פגישות, 11% דיווחו שהם עושים זאת בעת קיום יחסי מין.

עלינו, ההורים המשוטטים ברשתות לקבוע את הסייגים והגבולות לעצמנו ובעיקר לילדים שלנו, כדי שהחברות ברשתות החברתיות והסמארטפון לא ינוונו מיומנויות בין-אישיות. מי מאיתנו לא פגש (לא אנחנו. אחרים, כמובן) זוגות ישובים במסעדה ובמשך כל עת ה"בילוי המשותף" כל אחד ואחת בנפרד ומאוד לחוד עסוקים בליטוף מסכי הטלפונים?

הם מהירים מאיתנו

ממד נוסף הוא הפוטנציאל שבהתמכרות. אנשים מתמכרים למדיה הווירטואלית, להתקשרות הוויראלית, למציאות והמציצנות, לסיפוקים המיידיים ובעיקר לאשליית השייכות - רק לא להיות לבד, ומדווחים על חוסר יכולת להתנתק ועל מחירים כבדים כגון הימנעות מיציאה מהבית, ניתוק מחברים ומשפחה ומחוסר יכולת להתנתק מהמסכים. עד כמה אנחנו, המבוגרים, מנתבים ובוררים באופן מושכל את ההתנהלות הזו? המציאות הווירטואלית כאן. הטכנולוגיה מאפשרת לנו דימוי של התקרבות, דימוי של התחברות, דימוי של יחסים. נדמה שהתהליך בלתי הפיך, למרות מגמה מסוימת של יציאה מהפייסבוק משום שאנשים מתחילים להבין את המחיר המשולם בגין החשיפה.

ובאשר לאחריות ההורית כלפי הילדים המשוטטים בעולם הווירטואלי: אין חסימות ואין טכנולוגיה שיתנו את הפתרון האולטימטיבי. אנחנו אחראים כלפי הזאטוטים. אנחנו המודל, אנחנו הסמכות, אנחנו אחראים לכך שצעידתם במרחב הממכר תהא בטוחה ומוגנת. הם מהירים מאיתנו, הם קלי תנועה טכנולוגית, הם סקרנים והעולם הזה נגיש להם. לכן, השיח בבית, הגבולות, החינוך, הפתיחות, השיתוף - הם כלים חינוכיים הנדרשים מרגע הגחתו של הצאצא אל העולם ולאורך כל המסע ההורי. היחסים הללו הם חלק בלתי ניפרד מההורות. לנו התפקיד ועלינו האחריות שהילד יצעד בבטחה בעולם הווירטואלי, בידיעה ובאבחנה בין טוב ורע, ממש כמו בעולם המוחשי.

כדי לגדל ילד אנושי, מרגיש, פתוח, אמפתי ובעל יכולת לקיים בהצלחה קשרים חברתיים ובין אישיים, עלינו, ההורים, לפתח את המיומנויות הללו באמצעות ידע והבנה של המשמעויות של גלישה ברשת החברתית, שיחה, חיבוק, דיבור פתוח, מעורבות, נגיעה בנושאים באופן בוגר ואחראי ובעיקר - פיתוח יחסים של אמון, פתיחות מתוך הערכה, גבולות ברורים, כבוד ותחושה שסומכים עליך, ילד.

אסנת הראל, מנכ"לית מכון אדלר

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il