רוהינטון מיסטרי: "נוסטלגיה אינה שימושית לסופר"

"ברוב המקרים", מספר רוהינטון מסטרי על תהליך הכתיבה שלו, "הסיפורים שלי מתחילים בתמונה. ברומן 'בענייני משפחה' זו היתה תמונה של איש עם מחלת פרקינסון, שוכב חסר אונים במיטה. במקרה של 'איזון עדין' ראיתי בעיני רוחי אישה ליד מכונת תפירה. אבל הניצוץ של 'מסע ארוך כל כך' התחיל דווקא בתמונה של גבר מתפלל מול השמש העולה באופק".

עלילת "מסע ארוך כל כך" מספרת את סיפורו של גוסטד נובל, פקיד בנק הודי חרוץ ואיש משפחה למופת - שחייו הצנועים מתפוררים אט אט לנגד עיניו. אך בקהילת דיירי הבניין שלו, גוסטד הוא הקול השפוי היחיד בקרב הדרמות המתמשכות של שכניו. באחד הימים הוא מקבל מכתב מידיד ותיק, סוכן ביון, המבקש ממנו עזרה במשימה הרואית, ומשם הולך ומסתבך ברשת מסוכנת של שקרים ובגידות, על רקע תקופת המלחמה בהודו. במהלך המסע הזה הוא מתמודד עם משפחתו, ילדותו ומגלה מחדש את מהות חייו.

סיפור שהתחיל מתמונה ומידיעה בעיתון (עטיפת הספר)

מיסטרי, יליד 1952, נולד במומביי למשפחה השייכת לקהילת שוליים בהודו - פרסיים מהדת הזרתוסטרית, אשר מצייתים למשנתו של הנביא זרתוסטרא. את ילדותו ונערותו חווה במומביי. הוא בוגר תואר ראשון במתמטיקה וכלכלה מאוניברסיטת מומביי, אך לאחר לימודיו ב-1973 היגר עם אשתו לקנדה, שם עבד בבנק מקומי, עבודה אותה הגדיר כ"פקידות: לעבוד עד אובדן חושים".

אך אז, תוך כדי השיגרה היום-יומית בבנק, ששעממה אותו לעתים, הוא נרשם ללימודי אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת טורונטו, והפך לפקיד מסוג אחר - של סיפורים. הסיפור הקצר הראשון שכתב, "יום ראשון אחד" (שכונס בהמשך בקובץ סיפוריו הראשון, "Tales from Firozsha Baag") זכה בפרס ספרותי אוניברסיטאי. הצלחה התחלתית זו עודדה אותו להמשיך ולכתוב, וב-1991 פרסם את הרומן "מסע ארוך כל כך", שזכה במספר פרסים ספרותיים בקנדה וברוסיה, וכן היה מועמד ל"פרס הבוקר" האנגלי.

זהו ספר מוקדם שנכתב לפני שנים, על כך מעיד גם מיסטרי בראיון זה, אך בעקבות הצלחת ספריו המאוחרים יותר שתורגמו לעברית ("איזון עדין" ו"ענייני משפחה" בהוצאת זמורה-ביתן) הוא מתורגם כעת, ומצטרף לכלל יצירתו שהטביעה את חותמה בספרות ההודית-מערבית. מיסטרי הוא גם חסיד של ספרות ישראלית ויהודית, ובין הסופרים האהובים עליו הוא מציין את דויד גרוסמן, עמוס עוז, ברנרד מלמוד ויצחק בשביס-זינגר.

ככלות הקול והתמונה

לא רק התמונה שממנה נולד הגיבור הראשי של הרומן, גוסטד, היא זאת שגרמה למיסטרי לכתוב את "מסע ארוך כל כך". גם תקרית פוליטית מוזרה מתחילת שנות ה-70 ליוותה את תהליך היצירה. ברומן ידידו היקר של גיבור הרומן גוסטד, נעלם מהדירה שלו בלי הסבר, ומשאיר אותו כואב ומבולבל. "רציתי לחקור את כל הרעיון הזה של ידידות", מספר מיסטרי. "1971 היתה השנה שבה התחילה מלחמת האזרחים בפקיסטן, וקרוב לשני מיליון אזרחים מהאוכולוסייה הבנגלית-אתנית נהרגו במסגרת המהומות".

באותה שנה עקב מיסטרי אחרי הדיווחים על האירועים הנוראיים שמהתרחשו על גבולותיה של הודו. הוא שמע על מקרה בו סרן בכיר שעבד בשירות החשאי של המדינה, גנב סכום גדול מבנק המדינה על ידי כך שהתחזה בשיחה טלפונית לראש הממשלה דאז, אינדירה גאנדי, וציווה על הפקיד הראשי לתת לשליח, כביכול מטעמה, הון מדיני גדול.

"הסיפור הזה העלה בי שאלות רבות שנותרו ללא מענה", הוא מספר על ההקשר הפוליטי ברומן. "לדוגמה, האם באמת לסרן היה כישרון מיוחד בחיקוי קולה של גאנדי, והאם החיקוי הזה באמת היה סיבה מספקת כדי שהפקיד הראשי ימסור את הכסף לשליח זר בלי קבלה או ניירת? מי הוא האדם הזה שהסדיר את הנוהל הזה, שכמויות אדירות של מזומנים יכולות להשתחררר מהון מדיני על בסיס שיחת טלפון אחת?"

במציאות אותו סרן נתפס והכחיש את ההאשמות, אך בעת שהיה מוחזק בכלא, לקה בהתקף לב ומת, על פי מיסטרי, "מוות נוח ביותר לסיטואציה. גם הפקיד הראשי בבנק היה מעורב בתאונת דרכים מפתיעה, ומת בעצמו. כך מעולם לא התקבלה תשובה ציבורית מספקת, מה באמת קרה שם", הוא מסביר. "המקום הבדיוני, הוא המקום הטוב ביותר להתחיל לכתוב ולהגיע לאמת".

"מסע ארוך כל כך" הוא הרומן הראשון שלך. מה ממנו אוטוביוגרפי?

"נולדתי וגדלתי בבומביי, וכמו רבים מהדמויות ברומן הזה, אני שייך לקהילה פרסית די זעירה שמלווה את הדת הזרתוסטרית המונה רק 50 אלף אנשים, בעיר של 20 מיליון בני אדם. כן, כמו סוהראב ברומן אספתי פרפרים כשהייתי בן שתים-עשרה, אבל את האמת שאני לא מסוגל לסבול את המנהג הזה.

"מאוחר יותר בחיי נתקלתי בביקורתו של יצחק בשביס-זינגר על מנהג אסיפת הפרפרים של נבוקוב. שטען כי הוא לא יודע כמה נבוקוב החשיב את עצמו לחכם יותר מפרפר, אבל לא משנה מה גדולה היתה חוכמתו, לא היתה לו זכות מוסרית ליהנות על חשבון על היצורים האלה". האם כל זה מספיק כדי להיחשב 'אוטוביוגרפי'?" שואל מיסטרי שאלה רטורית, ומיד מוסיף, "בכל הספרים שלי יש תחושה חזקה מאוד של מציאות".

כה אמר זרתוסטרא

הרומן עוסק באובדן התמימות בתוך מסגרת משפחתית - נושא שחוזר בכל ספרי מיסטרי. "זה נכון, אם כי למעשה, אובדן התמימות הוא נושא אוניברסלי שקיים בספרות בכלל, בכל תרבות. זהו סיפור ארכיטיפי, אולי 'האמא' של כל הסיפורים", הוא מסביר. "אני מניח שבגלל זה אומרים כי קיים בעולם רק סיפור אחד: סיפור של זמן ומקום אבודים, וסיפור על הכמיהה של נפש האדם לשוב אליהם - והדבר הזה חוזר למרות שסופר שוב ושוב מתחילת האנושות".

בספר זה ובאחרים, אתה מתייחס למצבה של הקהילה הפרסית. מה מצבה כעת בעינייך, בהקשר לעצמה האיראנית הגוברת בעולם.

"הקהילה הפרסית בהודו מורכבת מצאצאי פליטים שעזבו את איראן לאחר נפילת האימפריה הפרסית והגיעו עד להודו בין 700 לספירה ו-1000 לספירה, לאחר הכיבוש הערבי של איראן. מסופר כי הם הגיעו לחוף המערבי של הודו והתיישבו באזור קטן, והעדיפו לחיות במקום חדש וזר, מאשר תחת שלטון האסלאם באיראן. בהודו הם הצליחו לשמר את דתם, דת זרטוסטרה. מן המאה ה-17 ואילך הם שגשגו מאוד, במיוחד במומביי - בכל תחומי החיים: בתעשיות פלדה, מסחר וטקסטיל. הם גם חלק חשוב מן המאבק על החופש של הודו מהשלטון הבריטי.

"בכל מקרה, תרומתה של הקהילה הפרסית להודו, היתה מעבר לכל פרופורציה אל מול המספרים הזעיר שלהם. העושר שהם השיגו בנה בתי ספר, מכללות, בתי חולים, ספריות, גנים, כבישים. הפרסי המפורסם ביותר בהודו כיום הוא המאסטרו הישראלי זובין מהטה, שנולד וגדל במומביי, וגם הוא חסיד של  הדת הזרטוסטרית. גם פרדי מרקורי מוכר לציבור ושייך לקהילה זו.

"כל זה מדגים כי המהגרים הפרסיים הם באמת חלק חשוב וחיובי בתוך הקהילה

ההודית, שכולה עשויה ממרקם עשיר ומגוון של תרבויות. גורלה של איראן כיום, וכל הנוגע לפוליטיקה שלה - הם בהחלט לא בראש מעייניהם, כי הם לא רואים את עצמם איראנים, אלא הודים. לדעתי הם מייצגים את החיים שהיו פעם, בעידן הטרום-האלסמי באיראן. הם משמרים את הזיכרונות של האימפריה הפרסית, ואת הפנטזיות של המולדת העתיקה. מהמקום הזה ועל האנשים האלו אני כותב".

מספר מחקרים באוניברסיטאות בעולם נעשו סביב יצירתו של מיסטרי וכינו אותה "כתיבה נוסטלגית" המתגעגעת למולדת שנעזבה, ועוסקת בחיי המהגרים ובקשייהם. לכך הוא מגיב, בציניות מסוימת, "לדעתי, נוסטלגיה היא לא שימושית בעבור סופר. הדברים החשובים הם זיכרון ודמיון".

ברומן ישנה סצנה יפה בה הגיבור מתאר את זיכרונות הילדות שלו בפלאשבק. אתה עדיין מתגעגע ליבשת המוצא שלך?

"היחסים שלי עם הודו תמיד יתקיימו. זה המקום שבו נולדתי וגדלתי, ושם ביליתי את השנים המעצבות שלי: נעוריי ובגרותי הצעירה. הודו תהיה לנצח המקום בו חוויתי את התקופה החשובה בחיי מבחינת הבנת הזהות העצמית שלי".