לעלות עם הנוער

1. איפה טעיתי

ליגת הכדורסל של בתי הספר התיכוניים פועלת בארץ מאז 1994, ועד לעונה הנוכחית לא ראיתי אפילו משחק אחד בה מההתחלה ועד לסוף. זה קרה בדעה צלולה, מתוך שיקול קר: מי שרוצה להיות מקצוען ופרפקציוניסט ביורוליג, בליגת העל, ב-NBA ובליגות המרכזיות של אירופה - כלומר אני - חייב לוותר על נישות אחרות כמו ליגות הנוער והתיכונים, כי בשלב מסוים המגירות בראש מתמלאות ואי אפשר להכיל יותר מידע.

"תראו מה עשינו בשיעור מלאכה"(צילום: דניאל מאיה)

חברים השמיצו אותי. אמרו שאני רמאי ולא באמת אוהב כדורסל, כי לא ייתכן שניפנפתי את הליגה הזאת מעלי בלי לחשוב פעמיים. ההאשמות שרטו קצת את המצפון שלי, אבל לא שינו את הבחירה. המשכתי עוד ועוד להתעלם ממנה, עד שלא יכולתי יותר.

לפני כמה חודשים החל ערוץ One לשדר משחקים מליגת התיכונים, ואיכשהו מצאתי את עצמי על כיסא הפרשן בלי להכיר אפילו שחקן אחד. פרשן, איך לומר, צריך לתת ערך מוסף לצופים. ידע, בקיאות, התמצאות, היכרות מוקדמת עם שחקנים ועם מערכי משחק של קבוצות, קצת היסטוריה. ומישהו כנראה היה משוכנע שאם אדם מדקלם מתוך שינה את החמישייה של קאנטו שזכתה בגביע אירופה ב-1982, אין ספק שהוא האיש הנכון למשימה.

ככה בחרו בי לתפקיד, וככה נאלצתי להיכנס לעניינים. ומה אני בעצם אומר כאן? שעד לא מזמן לא ידעתי מי ומה, והיום רק תנו לי ליגת תיכונים.

2. איפה הבנות

תיכון בליך ברמת גן, תיכון עמק החולה בכפר בלום או הריאלי בחיפה, מושכים לפעמים יותר צופים מאשר משחק שגרתי בליגת העל. תיכוניסטים שמצטופפים ליד שער היציאה מבית הספר בצלצול האחרון כדי להיות הראשונים בדרך הביתה נשארים מרצונם לראות משחק, לעודד, לקפוץ ביציעים ולשחרר אנרגיות. אחרי הכל, אלה החברים שלהם שמשחקים שם למטה. יש המון בנים ביציעים ולכן יש המון בנות ולהפך, והשחקנים לא נשארים אדישים. הם קולטים את המבטים מלמעלה, ומי שעוד לא השיג חברה מבין שהוא חייב להתחרע על המגרש.

שנים אני רואה כדורסל, וקרבות אימים כאלה לא ראיתי. האדרנלין בגיל הזה מעיף אותם לשמיים ומפיל אותם בחבטה חזקה לרצפה בתזזית ובחרמנות אין קץ. רגליים, ידיים, הכל מתערבב. שחקנים מזנקים ונכנסים זה בזה כאילו אין מחר, ובמקרים מסוימים הופך המשטח למקום מסוכן. המרפק התועה לפרצוף יכול להגיע בכל רגע, רק כי ההיא בדיוק קילפה מעליה בגד או אם המשחק מועבר בשידור חי.

"מי שעוד לא השיג חברה מבין שהוא חייב להתחרע"(צילום: דניאל מאיה)

באחריות, העידוד בליגה הזאת לא נופל בכלום מליגות אחרות כאן. למעשה הוא חריג לטובה: אין קללות או נהמות, שלא לדבר על יריקות, איומים וזריקת חפצים. במשך עונה שלמה נתקלתי בכמה שניות של קללות מהיציע באחד המשחקים בחיפה, והקהל השתתק מיד כשהכרוז ביקש להפסיק. אומרים על הנוער של היום שהוא הכי אלים, הכי פרוע, הכי גרוע, הכי מסטול, הכי לא סופר אף אחד והכי שם זין. לא יודע. כשהם נכנסים לאולם למשחק בליגת התיכונים שום דבר מזה לא נכנס איתם. אני מזהה שם חברות, אחווה, יריבות ספורטיבית.

3. איזה חינוך

בעצם הייתה עוד פעם אחת חוץ מהקללות בחיפה. בגמר במלחה בתחילת ינואר, בין היובל הרצליה לעמק החולה כפר בלום, נפגע שחקן מהגליל ושכב על הפרקט. הקהל של הרצליה, מוטרף במיוחד לנוכח ה-30 הפרש לזכותו והניצחון שכבר ישב בכיס, שאג לכיוונו "הוא מת, הוא מת" - ממש כמו בענף ההוא שלא מוכרחים להזכיר כאן את שמו. המאמן המנצח רוני קאן פנה לאחור ומיהר לסמן לקהל מהרצליה בתנועות חד-משמעיות להפסיק מיד את הסתלבט המטופש והמיותר הזה. כולם השתתקו בתוך שנייה.

כשמאמן האלופה פועל בדרך הזאת, ברור שהמחנה כולו ילך אחריו. אלא שמדובר בחלק אחד בלבד מתוך מכלול שהתאחדות בתי הספר, מנהלי המוסדות והמאמנים מנסים להטמיע בצעירים. לפני כל משחק מתייצבים הקפטנים היריבים מול קהל קשוב ומקריאים יחד את אמנת ההגינות. בסיומי משחקים נפגשות שתי הקבוצות בחדר אירוח, שומעות דברים קצרים ממנהלי בתי הספר שמגיעים לצפות באירוע, זוכות לתדריך ולדברי תודה מנציג ההתאחדות ונהנות מכיבוד שאין גם במסיבות עיתונאים מתוקשרות. וכשמפסידים ומנצחים חולקים יחד זמן משותף אחרי משחק וחווים רגעי חיבור והיכרות, הם לומדים לדעת שאין שווים יותר ושווים פחות על המגרש.

"רק שלא תהיה הארכה. אני חייב להתמודד עם אקנה היום"(צילום: דניאל מאיה)

הניסיון לכוון את הצעירים לפסים נכונים נמשך כל הזמן ובכל מקום. במהלך משחק הגמר, למשל - בניגוד לכל כלל הגיוני ומקובל - הוארכה ההפסקה בין הרבעים כדי להעניק את פרס ההגינות לבית הספר עם הקהל המצטיין. עלו לבמה אנשים שאנחנו היינו קוראים להם עסקנים ופוליטיקאים; היינו מעקמים פרצוף, צועקים בוז ולא מאפשרים להם לדבר. היינו גם מגנים בשריקות מחאה את המארגנים שעסוקים בלהפריע לנו לראות כדורסל. בפועל, בטופ של העונה, נערים ונערות ידעו לכבד כמו שאנחנו כבר שכחנו, והטקס הקצר התנהל באופן מושלם ובלי הפרעות. דרך ארץ. מי היה מאמין.

4. איזה גמדים

הליגה הזאת היא כנראה היחידה בעולם שבה הפרשן גבוה מכל השחקנים. זה מעיד לא רק על קאדר הגבוהים המצומצם במיוחד שיש בתיכונים, אלא מציף עוד בעיה. שחקנים מצטיינים בגילאי תיכון בוחרים לשחק באקדמיה של איגוד הכדורסל במכון וינגייט, מה שמשאיר את הליגה עם פחות כישרון, פחות גובה וידיעה אחת ברורה: אם פעם השאלה הייתה כמה שחקנים יגיעו מליגת התיכונים אל ליגת העל, היום השאלה היא האם בכלל יגיע משם מישהו. לא היה מאמן אחד שברח מהאמת כששאלתי אותו. "הרמה כאן לא משהו", הם התנצלו.

עמדת הסנטר כמעט לא קיימת בליגה. יש אולי אחד, בחור דרוזי פיזי וכבד בשם אדם חשאן, שמשחק בריאלי ומושך כמעט את כל תשומת הלב. אבל אפילו הוא זורק שלשות. איך שלא יהיה, דיברו עליו כל-כך הרבה לאורך העונה שציפיתי להיתקל בשאקיל אוניל של הליגה. בשני המשחקים ששידרנו את הריאלי הם שיחקו רע, חשאן היווה מטרה ברורה שהיריבות ניטרלו, ובאופן כללי היה משחק בינוני מאוד. כשכולם כל-כך נמוכים סביבך, פתאום מתברר שגובה הוא לא בהכרח יתרון. אבל לענייננו - לא רק שאין מספיק גבוהים, גם אין שחקנים שמתרגלים ביומיום איך זה להזין כדורים פנימה לשחקן גבוה. בכלל, אני לא רוצה ליפול על פסיק עובדתי כזה או אחר, אבל ייתכן שעברה עונה שלמה בלי שראיתי אפילו דאנק אחד. במובן הזה, בפירוש מדובר בליגה של מטה.

החלוקה המוגדרת והקלאסית בין העמדות מטושטשת לחלוטין. פאוור-פורוורד הוא לפעמים גם רכז, שוטינג-גארד הוא גם פורוורד. טובי הריבאונדרים מובילים כדור ולפעמים גם זוכים לקבל לידיים מהלך של בידוד. שחקנים מבינים שכדור יגיע ליעד מסוים במסירה הרבה יותר מהר מאשר בכדרור, ובכל זאת בוחרים באופציה השנייה. זה לא ישנה הרבה, כי המון שחקנים יגלו בקרוב ש-1.82 מ' הוא גובה מצוין לחייל קרבי, רק לא מתאים לעמדה מספר 2 בליגת העל. לא חשבתי על זה לבד: שתי דקות אחרי שזכה באליפות הליגה, נשאל מאמן הרצליה לגבי השחקן המצטיין במשחק, עוז חזקיה, שקלע 24 נקודות. המשפט שהכי נתקע לי בראש מהראיון הקצרצר איתו היה "עוז בחור נהדר, אין לי ספק שהוא יהיה חייל קרבי למופת".

בסופו של דבר, לצד כל הדברים הטובים שקורים בליגה הזאת, קריירה מקצוענית נראית כמו חלום רחוק מאוד לרוב המכריע של השחקנים.

5. שימו לב

לא כל אחד הוא יותם הלפרין, יוגב אוחיון, אפיק נסים, אלישי כדיר או עמית בן דוד, שסומנו מראש כשחקנים להרבה שנים בליגה הבכירה ועמדו בציפיות. רק מעטים עשויים לטפס עד לליגה המובילה, ומכולם שלפתי שניים: רועי איילון מהאלופה מהרצליה, ויניב סולומון מהגימנסיה הריאלית בראשון לציון. שניהם תלמידי י"א שקיבלו רישיון ירי חופשי מהמאמנים שלהם והומלכו על שאר שחקני הקבוצה.

איילון מגוון, מציג משחק בוגר ולא עושה לעצמו הנחות בצד ההגנתי. הוא קולע וחודר ברמה טובה, אבל האתלטיות שלו טעונה שיפור והוא עלול להתברר כנמוך מדי לעמדת השוטינג-גארד - אלא אם ימשיך לצמוח וייעצר רק אחרי 6-7 סנטימטרים. בגמר, כשעוז חזקיה איפס את היד על 5 מ-5 לשלוש, איילון הבין שהוא לא הסיפור המרכזי בהתקפה נכון לערב ההוא והלך לחצוב ריבאונדים. הוא סיים עם 17 כאלה. את 16 הנקודות וחמשת האסיסטים הוא הוסיף בשקט על הדרך.

סולומון ממגנט את העיניים כשהוא עולה למגרש. 1.98 מ' עם יד מבחוץ, כוח פיזי, נוכחות בולטת ואח בוגר בשנה שמשחק בליגת העל עם מכבי ראשל"צ. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא הזכיר לי מין דנילו גלינארי צעיר ומקומי, רק נמוך בשבעה סנטימטרים. כזה, שיכול לקחת כדור קוסט-טו-קוסט בקלות, או להמתין על הקשת ולסיים מתפרצת בשלשה עם המון ביטחון. הוא התברר גם כריבאונדר מצוין, ובו בזמן כמי שמאבד לא מעט כדורים וזקוק למיקוד ולליטוש בתחום הזה.

הגימנסיה מראשון לציון הודחה ברבע הגמר בידי עמק החולה, אף על-פי שסולומון הגיע לסדר גודל של 22 נקודות ו-16 ריבאונדים בממוצע בשני המשחקים מולה. זה היה לקח מצוין עבורו; הוא צריך לדעת שלא מנצחים משחק כדורסל לבד. לחלופין נראה שכוח העזר שלו לא משחק ברמה די גבוהה, ולהבדיל מהאלופה מהרצליה - הקבוצה מראשל"צ כשלה בהעמדת יחידה מגובשת סביב השחקן הבולט שלה.

כשבחרתי אחד מהשניים האלה ל-MVP במשחק, נזכרתי כמה צעירים דמויי-הכוכבים האלה. מספיקות כמה מצלמות מסביב כדי לגרום להם להתרגש, להתבלבל ואפילו להתקשות בייצור משפט או שניים בלי קלישאות. הם תמימים, בוסריים לגמרי. הם עוד רחוקים מלהיות כדורסלנים שלמים.

6. שימו משרוקית

בין המאמנים שמנסים לאפס ולחשל את התיכוניסטים ולהעמיד אותם בעמדת זינוק נוחה לקראת העתיד, נמצאים כאלה שעשו דבר או שניים בקבוצות בוגרות. דני פרנקו ואריק אלפסי הם מאמני ליגת העל בהווה, מאיר קמינסקי, רוני קאן ומיקי גורקה עבדו שם בעבר, ושרון אברהמי כבר העלה קבוצות לליגת העל יותר מפעם אחת. חלקם מגלים נאמנות רבה לתחום ועובדים שנים רבות באותה מסגרת: פרנקו מאמן בבליך כמעט עשור, קמינסקי סיים עונה שמינית ברציפות בריאלי בחיפה, וכמוהו גם אברהמי בוויצ"ו נהלל.

הדעת נותנת שעוד מאמנים בכירים יגיעו כדי לדחוף את הליגה הזאת, ודאי כאלה שהחליטו לשים את הקריירה שלהם על הולד, לברור הצעות ולשמש פרשנים או "פנסיונרים של כדורסל", כפי שהגדיר את עצמו באחרונה פיני גרשון. בפועל מוצאים את עצמם גרשון ושרף מדברים לא מעט על כדורגל ביומיום, וארז אדלשטיין העביר יותר מדי שנים בבית, בזמן ששנתונים שלמים של שחקנים שיכלו להתקדם תחת ידיהם איבדו את האפשרות והסיכוי.

"יש, ביטלו מחר את השעת אפס"(צילום: דניאל מאיה)

שלושתם היו בעבר פרשנים במשחקי ליגת התיכונים, כך שזיקה וחיבור עקרוניים יש להם. הייתי רוצה לראות אותם חוברים לנבחרת של בית ספר כלשהו ומרביצים תורה בסמכותיות. שרף הקים בזמנו את פרויקט הכדורסל בעירוני ט' בתל אביב והיה מהמאמנים הבכירים הראשונים שאימנו בליגה הזאת; מה שהיה טוב אז יכול להיות מצוין גם עכשיו.

7. המשך יבוא

אף קבוצה בשנות קיומה של ליגת התיכונים לא הדביקה אליפות לאליפות. קחו את הנתון הבלתי רגיל הזה וספרו אותו לליגת העל שבין השנים 1970 ל-1992. איך זה קורה? בין השאר בגלל שינויי סגל תכופים, שבעקבותיהם תוקפו של שחקן בליגת התיכונים עומד על שנתיים. רוב השחקנים בה מתחילים בעיקר בכיתות י"א-י"ב, והטובים שבהם מוקפצים מעט קודם כדי להריח את העסק ולהיות מוכנים לעתיד.

עמק החולה הייתה האחרונה שניסתה ליצור רצף זכיות, וכשלה. היא הגיעה לגמר השנה כאלופה היוצאת ונתנה פור לקבוצת היובל, לאחר שהושבתו שני שחקנים חשובים מאוד במערך שלה, רועי עמור ונדב הראל. בזמן אמת היא לא הייתה אפילו קרובה.

כל זה לא ממש חשוב כנראה, כי הדומיננטיות שהציגה עמק החולה בליגת התיכונים - ולא פחות חשוב מזה, הנוכחות המרשימה של הקהל שלה במשחק הגמר בירושלים - מעלה מחדש שאלות שמעסיקות את הכדורסל הישראלי כבר שנים אחדות.

האחת, אם נבחרת בית ספר מהגליל מצליחה להביא איתה לירושלים כל-כך הרבה אוהדים, איך זה שעשירית מהכמות הזאת לא מגיעה למשחקי הבית של הפועל גלבוע-גליל עליון שנערכים בגן נר, יישוב קטן בלב הגלבוע? השנייה, כללית יותר, היא מה קורה לאוהדים בדרך לבגרות - ומדוע רק מעטים מכל התלמידים שמגיעים למשחקי ליגת התיכונים ממשיכים הלאה ליציעי ליגת העל?

תשובה לשאלה הראשונה חפשו בנבכי הפוליטיקה שבין המועצה האזורית גליל עליון לבין הבעלים של הקבוצה, חיים אוחיון, שבחר בהתנתקות כמחאה על היעדר סיוע תקציבי, ולקח איתו את הקבוצה לחבל ארץ אחר. התשובה לשאלה השנייה מסועפת, אבל תחשבו גם על זה: בליגת העל יש יותר מדי זרים ופחות מדי ישראלים. המשחק פחות חברי, פחות אישי ופחות שייך. לפיכך הוא פחות מזיז לאוהדים צעירים, שמרביתם נושרים בדרך ומעדיפים לעקוב מרחוק, אם בכלל. דבר אחד בטוח: לא נפתור את זה כאן ועכשיו.

8. אני אבוא

מה שנפתר מזמן מבחינתי הוא שאלת ההתייחסות. אם מחר יבוא מישהו ויזרוק אותי לשדר משחקי כדורסל מהליגה הניו-זילנדית או האורוגוואית, אני לוקח בשתי ידיים גם עם ידע מוקדם שמסתכם באפס. העבודה בתנועה תוך כדי עונה ובעיקר המעבר מכלום אינפורמציה למקסימום ידע היו הנאה עצומה. לא עוד איקסים מראש על פרויקטים שלמים; יש עולמות מלאים שהיו שם כל הזמן מתחת לאף, ולא חשבתי להציץ בהם. וכן, אני בהחלט רומז שהייתי עושה דברים מגונים בשביל לקבל את הג'וב של פרשננו לענייני צעירים מתלהבים גם בעונה הבאה.