ביקורת: Kingdoms of Amalur Reckoning

 

המעמד המטאפיזי המיוחד של דמותכם מאפשר למשחק להציב את השחקן מייד במרכז האירועים, ולהעניק משקל יתר לכל החלטה ובחירה שלו. זה לא יהיה משחק תפקידים מודרני בלי דילמות וחופש בחירה.

 

למרות השאפתנות של Reckoning בבניית עולם גדול ועתיר תוכן, אותו הוא מנסה להציג כעולם משחק פתוח וחסר גבולות, התוצאה הסופית היא פחות עולם פתוח בסגנון משחקי Elder Scrolls ויותר קבוצה של אזורים פתוחים בגודל פחות מרשים המחוברים בנתיבים צרים. זה לא שיש כאן מעט שטח לחקור: העולם יותר מגדול מספיק כדי לעודד חקירה וגילוי החדש והסודי, אבל בניגוד ל-Skyrim, אין כאן אופקים פתוחים שאתם יודעים שתוכלו עם קצת מאמץ להגיע לכל נקודה בשדה הראיה שהם מאפשרים לכם.

 

החלטות דיומא

ההבטחות של Reckoning לגבי חופש הבחירה וההכרעה של השחקן מקויימות גם הן, כמו העולם הפתוח, בערבון מוגבל. תוכלו להחליט לצדד בדמות כזו או אחרת ובצד הזה או השני של קונפליקט, והבחירה שעשיתם תשפיע על זמינותן של דמויות ומשימות משנה בהמשך, אבל השינויים תמיד מינוריים. אירועי עלילה מרכזיים לא יושפעו על ידיכם כלל, זאת אומרת נחלצתם מהגורל המחניק של עולם Amalur כדי ליפול לשלשלאות הגורל שכתבו לכם תסריטאי Amalur...

 

כאמור, מבחינת כמות התוכן עשו מפתחי Reckoning עבודה מרשימה. מספר משימות הצד שתוכלו לקחת על עצמכם עצום, אם כי ברובן לא הושקע המון דמיון, קצת כמו ב-MMO הממוצע: מעבר לתבנית הכללית של "לך תביא לי את החפץ X" או "הרוג Y מפלצות מסוג Z" הן לא מאופיינות בצורה מאוד עשירה או מקורית, למרות שהן ישלחו אתכם למקומות מגוונים למדי בנופים שלהם (גם אם לא במכניקות המשחק). כשתיכנסו למבוכים, יותר ממאה כאלה, תגלו שהם לא מציגים לפניכם סוגים חדשים של אתגרים הדורשים לימוד ואולי סט אחר של מיומנויות - אלא פשוט מפלצות נוספות להרוג.

 

Loot מול קרפטינג

כדי לספק לכם עוד פעילויות צד המשחק תומך במערכת יצירה (קראפטינג) שמאפשרת לכם לרקוח שיקויים ולחשל ציוד ונשקים חדשים. תוכלו, כמו ב-Skyrim, גם לתת שמות לפריטי הציוד שתיצרו, כך שכן, הרבה מפלצות מתו על חוד "חרבו האגדית של אלכס". המערכת אינטואיטיבית ללימוד ופשוטה לשימוש: למשל, אם מצאתם צמח בצבע אדום – כנראה הוא יאפשר לכם לרקוח שיקוי שיגדיל את מד החיים שלכם או את קצב התחדשותו.

 

הבעיה עם מערכות קראפטינג זה לאזן בין מערכת שחייבים להשתמש בה כדי להתקדם - אחרת פשוט לא יהיה לך הציוד שמאפשר לך להתמודד עם שלבים מתקדמים יותר של המשחק - ובין מערכת שולית לגמרי להצלחה במשחק, כזו שלא יוצרת ציוד טוב יותר - או שונה - מזה שאתה פשוט מוצא על ידי חיטוט בתיבות ובגופות. Reckoning נופל לנקודת הקיצון השניה, וכמויות ואיכות ה-Loot בו הופכות את הקרפטינג לפעילות מיותרת מבחינתי. אולי זה שונה בסגנונות משחק אחרים מאוד מזה שלי.

למרות שעולם המשחק, כאמור, לא מאוד פעיל או מפעיל מבחינה רגשית, לפחות מבחוץ הוא מיוחד ויפייפה. השימוש בצבעים בוהקים מחיה את מגוון הסביבות והמפלצות הביזאריות שיתנפלו עליכם במהלך המשחק, והעולם הזכיר לי לא מעט את זה של פייבל, רק בטון רציני יותר.

 

נולד לקרב

אם יש רגש במשהו כאן, הוא בקרבות. מפתחי Reckoning הדגישו לאורך כל קמפיין קידום המכירות של המשחק שהרבה ממאמצי הפיתוח הושקעו במערכת קרב לא אופיינית למשחק תפקידים, כזו שתיראה ותזרום כמו משחק פעולה טוב מגוף שלישי. זה משתקף היטב בצד הויזואלי של הקרב: תנועות הלחימה, מהלכי הסיום ואפקטי הקסמים מספקים מאוד. אפשר ממש לראות את הדמויות אוספות את כל כוחן על מנת להניף חרב ענקית, או מתעלות זרמי אנרגיה כבירים כדי לשגר כדורי אש לוהטים מהידיים.

 

 

מבחינת תחושת הכוח, זריזות התגובה, הסיפוק המיידי מכל מכה וקסם - מערכת הלחימה של Reckoning היא בין הטובות שראיתי במשחקי תפקידים. המשחק מספק מבחר יפה של יכולות קרב לנסות על ערב רב של יצורים מכל הגדלים, והחולשה היחידה כאן היא רמת אתגר נמוכה מדי. האויבים אמנם גדלים ומתחזקים, אבל כך גם הדמות שלכם - והקרב לא הופך ערמומי או תובעני יותר, מה שאויבים החמושים ביכולות בלתי שגרתיות היו יכולים לספק.

 

מערכת פיתוח הדמות הזכירה לי את משחק התפקידים ההמוני Rift דווקא. תוכלו לבחור יכולות לשדרוג תוך התקדמות מקבילה במעלה שלושה עצי יכולות, האחד מיועד ללוחמים, השני לקשתים והשלישי לקוסמים. בכל שלב במשחק גם תוכלו לאפס את היכולות שרכשתם ולבנות דמות שונה לחלוטין במספר דקות, גמישות שאפשרה לי להתחיל לשחק כלוחם-מרפא שלא מסב הרבה נזק אבל בעודו מנפנף חרב ביד אחת חובש את עצמו עם השניה; לעבור להיות קוסם אש שמחסל את אויביו לפני שהם מצליחים לסגור את המרחק אליו, ואז לשנות שוב קריירה ללוחם כבד עם חרב בכל יד, וזאת בלי להתחיל את המשחק מהתחלה.

 

הצלחה מסוייגת

Kingdoms of Amalur: Reckoning, בתור משחק ראשון של אולפני 38 ובתור IP חדש, מרשים בהיקפו ובקרבותיו, שמשלבים בין מרכיבי האקשן והתפקידים בצורה מוצלחת שלא הושגה בעבר, לפחות לא בסדר הגודל הזה. איפה שהוא מועד ולא מצליח לטפס לראש פודיום משחקי התפקידים זה בעולם המשחק שלו, שמעבר ליופיו החיצוני אף פעם לא מתעורר לחיים. יש פה את התבנית לעולם פנטזיה אפי ללא היחוד והרגש שיהפכו אותה ליותר מזה, והשחקן נותר עם המרכיבים הממכרים שטחית של משחק תפקידים - איסוף Loot, חיזוק הדמות, השלמת משימות - אבל בלי המעורבות שתגרום לו לרצות ללמוד יותר על העולם הזה ולהילחם בעבור עתידו.