המצווה של הטלוויזיה: והידרת פני זקן
היום, יותר מתמיד, הטלוויזיה שלנו שונאת זקנים. מנוסים יותר? מקצועיים יותר? מבינים יותר? הצחקתם את השלט. כי מה הטעם בכל אלה כשיש קמטים? אריאנה מלמד מחכה שהנערים שמתרוצצים על המסך ינגבו את החלב מהשפתיים
יום אחד גם אתם תגיעו לגיל הלא נכון וכדאי שתתכוננו. אז הנה חידון טריוויה קצר: כמה מגישי חדשות בפריים טיים, בערוצים השונים, כולל מבזקנים, הם בני 60 פלוס? כמה מנחים בערוץ הילדים חגגו 50? כמה פרסומות לקוקה קולה, במבה או מכוניות ראיתם בשנה האחרונה ובהן שחקנים שעברו את גיל החמישים - וכמה מתמודדים ב"כוכב נולד"? קבלו רמז: לכל השאלות הללו תשובה אחת והיא מספר טבעי לגמרי וקטן מ-1.
כשבוחנים לעומק את היחסים בין הטלוויזיה לבני הגיל שלישי, מיד עולה בכוח סוגיה מטרידה של גילנות, המונח העברי לאייג'יזם. הכוונה היא להתייחסות לבני גיל הזיקנה, הזהב או הפנסיה באורח מפלה או מבזה רק מחמת גילם. הכוונה היא גם להבדל העצום שבין זקנה ביולוגית לבין תפיסתה של הזיקנה במדיה, אבל כבר כאן אפשר להתחיל ולומר בביטחון גמור: הטלוויזיה שונאת זקנים.
הם צורכים כמויות גדולות מדי של איפור כשפניהם החרושים קמטים יושבים בתוך הפריים, והקמטים בולטים במיוחד ב-HD, כך אמרו בכירי ערוץ הטלוויזיה C-5 למרים אוריילי כשפיטרו אותה מהגשת תוכנית פופולארית שמוקדשת לענייני הכפר. קצת לפני הפיטורין שאלו – תגידי, לא הגיע הזמן לבוטוקס?
אוריילי לא היתה היחידה. שורה ארוכה של מגישות בריטיות סבלו מגילנות בוטה בחסות ה-BBC, שהוא לכאורה מקדש של קורקטיות ותקינות פוליטית, עד שזה מגיע לפרצופים המשדרים. כולן החרישו, אבל אוריילי הלכה לבית הדין לעבודה וזכתה בתביעת פיצויים ענקית ואפילו עשתה סרט דוקומנטארי שחושף את ממדי התופעה. אחריה, תבעה סלינה סקוט את ה-BBC וזכתה גם כן. אבל הפיצויים לא החזירו אותם לעבודה והתופעה נותרה מבהילה.
מישהו פה אוהב מבוגרות?
נשים הן הקורבנות הראשונים בתרבות שסוגדת לנעורים ולנשיות-פלסטיק אינפנטילית, על גבול הלוליטה. הנפגעת הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית היתה כרמית גיא, שכאשר חן הנעורים שלה התחלף בבגרות טבעית, נמצאה לא ראויה להגיש חדשות.
דליה מזור דווקא החזיקה מעמד על לגיל הפרישה הכפוי, אבל הושלכה מייד. לקרן נויבך נאמר שהיא "לא עוברת מסך" אחרי עשרות שנים שבהן עברה גם עברה, ותמיד בתבונה ובאלגנטיות. חיים יבין נשאר שנים ארוכות אחרי שמלאו לו 62, וכמוהו יעקב אחימאיר. דליה מזור נאלצה ללכת הביתה בגיל זה.
פער הגילאים בין מגישי חדשות מבוגרים לבין מגישות שהולכות ומצעירות יתגלה לכם אם תזפזפו ל Fox News, או ל-BBC. ברוב המכריע של התוכניות, המגישים המובילים נדרשים לנסיון וידע, המגישות - לבלונד ושוקיים מושלמים. הראשונים נצברים עם השנים. האחרונים הופכים לבעיה ככל שהגיל עולה, והפתרוון הנאה של פרנסי הטלוויזיה משני עברי האוקיינוס הוא הדרה הדרגתית. תחילה מפריים טיים אל שעות שבהן הגיל לא אמור להפריע, אחר כך לתוכניות בוקר שטותיות ואחר כך לשאלת הבוטוקס. כן, גם לגברים: היא עולה יחד עם שאלת הלצבוע או לא, פיאה או לא.
העדרם של מגישים מבוגרים הוא רק קצה הקרחון. השבוע ב"אל תשאל" של שי שטרן חגגו ברוב צחוקים את סוגית משבר גיל הארבעים, ואפשר היה להבין מן הדוברים ומשטרן עצמו שמדובר באסון קיומי מדכא עד עפר. שאלתי את עצמי מתי והיכן דיברו לאחרונה בטון כזה על משבר גיל השישים והשבעים, ועם מי בדיוק ומצאתי שבמדינה בה הנשיא בן 88, שר הביטחון חגג 70 השבוע וראש הממשלה יחגוג עוד מעט 63, הם ובני דורם יתקשו למצוא על המסך דמויות בגילם.
הם כמובן לא ימצאו מגישים זקנים, וגם לא זקנים בתפקידי מפתח בדרמות ישראליות. הללו מופיעים כאילוסטרציה לכך שעדיין מתקיימת אצלנו משפחה רב-דורית. יהודה ברקן ב"פלפלים צהובים", יהורם גאון ב"סברי מרנן", ו"נבלות" המופלאה הם יוצאים מן הכלל. אבל ב"נבלות" עסקו ממילא בזיקנה וביחסה לגבורתם של מי שהיו פעם צעירים. בכל מקרה אחר, מדובר בהגחכה וקריקטורה.
סדרה דרמטית שמוקדשת לחייהם המלאים, המעניינים, הרבגוניים של אנשים מבוגרים שמטיילים בעולם, עושים בנג'י, לומדים דברים חדשים, מתאהבים? יוק. סיטקום שבמרכזו זקנים ושלא קוראים לו "בנות הזהב"? יוק.
ההנכחה המירבית של הגילאים האלה בתוכניות עתירות צפייה הוא באייטמים מלאי עליצות בשולי החדשות, שמדי פעם ייאותו לשלוח צוות צילום לבית אבות שבו זקנים מפזזים במחול, או מתוודים על רומנטיקה מאוחרת. תמיד תוכלו לזהות את החיוך המבודח של המגיש בתום האייטם, שהוא נגטיב של החיוך המוקדש לילדים שמתנהגים כמבוגרים: בשני המקרים, מבשר לנו החיוך - זה ממש לא מתאים.
וזה עוד כלום לעומת ערוץ הילדים, עולם חף מזקנים באורח טוטאלי מאז הקמתו. סדרה ארוכה של מנחים עליצים-קופצניים-מגניבים שכאלה חלפו על פני המסך ועוד יחלפו ויוחלפו ובלבד שלא יהיו חלילה בני 30 פלוס.
האם ילדים באמת לא מסוגלים לראות מבוגר על המסך ועדיין להישאר מרותקים? האם רוב הוריהם אינם מבוגרים יותר מן המגישים ובכל זאת נתפסים לפעמים כמגניבים בזכות עצמם? ולמה, לכל הרוחות, התופעה הזאת כל כך גורפת בטלוויזיה שלנו – כשבארצות אחרות הכניסה לבני 40 פלוס מותרת גם לעולמם של ילדים? שלל גדול של תוכניות לייפסטייל מכל הסוגים מתרוצץ על המסכים. אופנה לבנות 50 פלוס? לא, לא תמצאו שם אזכורים לכך. איפור מתאים, אולי? דוגמניות הקוסמטיקה יהיו תמיד חפות מן הקמטים שהמשחה הנמרחת עליהן אמורה לכסות.
ואיפה הכסף? דווקא אצל המבוגרים
ונעבור לפרסומות, ברשותכם. שם המצב הכי גרוע, ואולי שם גם החלה התופעה ששיאה בהדרה כמעט מוחלטת של קמטים, כתמי זיקנה, מתינות וידע מן המסך. אבירי השיבוץ הטלוויזיוני יודעים לצטט נתונים סטטיסטיים-דמוגרפיים לפיהם עיקר כוח הקנייה של הצופים מצוי בידי בני 18-49, והם-הם אלה שאפשר לשכנע אותם לאמץ חידושים ולשנות הרגלים. מה לעשות שהמציאות שונה לגמרי?
מחקרים שנעשו בארצות הברית גילו, כמובן, שרוב ההון הפנוי (80%!) בצפון היבשת מתרכז בידיהם של בני 55 ומעלה. תופתעו - אותם מחקרים גילו גם ששכבת הגיל הזאת מוכנה לעבור לבנק חדש, לרכוש בית או מכונית שונים ממה שהיו להם קודם, לקנות את החופשות היותר יקרות ולהשתכנע מגאדג'טים, אבקות כיסה וחטיפים חדשים. בדיוק כמו הצעירים. לפעמים אפילו יותר.
עם זאת, נוכחותם של זקנים בפרסומות היא ענין נדיר למדי, אפילו כשהן ממש מכוונות אליהן. "קוקה קולה", באקט של מעורבות חברתית, הפיקה לא מכבר בארצות הברית סרטון שמיועד להעלות מודעות לסכנות של מחלות לב אצל נשים בנות 55 ומעלה. את הקמפיין הובילה היידי קלום, דוגמנית בת 35.
"יגואר" הוא מותג מכוניות לקשישים עשירים, ורוב לקוחותיו הם בני חמישים פלוס. אבל אף אחד מן הפרזנטורים או הדוגמנים-שחקנים בפרסומות לרכב - מתקרב לגיל הזה. מה נשאר להם? קציצות של סבתא, פרסומות לפנסיה ולבתי אבות, או הגחכה מעליבה של עצם הזיקנה וזיהוי בינה לבין חוסר היכולת להבין מה בדיוק מציעים לך בפרסומת.
העולם לא שייך לצעירים, ודייריו הזקנים הולכים ומתרבים. מה עם איזו תוכנית קטנה, בדל שעה באחד הערוצים שיוקדש רק להם? ובכן, יש. אחת ויחידה. "המועדון" בחינוכית שמניחה שאנשים מבוגרים לא רואים חדשות ולכן התוכנית משודרת ב-20:00 בערב.
התוכנית מציגה את דליק ווליניץ וחני נחמיאס, שכבר לא ראויים כנראה להיות במחיצת ילדים, עם שורה ארוכה של סופרים ואמנים ורופאים ואחרים במיש-מש לייפסטיילי שכזה, בין גניקולוג שהוא גם שף לבין אלוף הארץ בקרטינג. בתווך כבר אפשר למצוא בתוכנית פסיכולוג שיסביר כיצד מעלים את האייקיו של הילדים (מאוחר מדי לקהל היעד של התוכנית) וגם דיון מעמיק בטיפולי פוריות (בהנחה שבני חמשים ומעלה ממש, אבל ממש כמהים להיריון).
מאחורי כל אלה עומדת תפיסת תרבותית מוכללת שרואה את הזקן כסוג של מטרד. וודאי לא כמשהו שאפשר לזהותו עם שעות ההתרגעות וההנאה שלנו מטלוויזיה. גם בעונה הקרובה של "כוכב נולד" יהיו מועמד אחד או שניים שחצו את ה-35, ותמיד יימצא מי שיעיר להם שמאוחר מדי ומה פתאום נזכרו דווקא עכשיו. גם ב"המירוץ למליון" הבא ילהקו בני חמישים וקצת שברור להם מלכתחילה שלא יזכו. ובינתיים, כל עוד המסך כמעט חף מזקנים וזיקנה, אפשר תמיד להאמין שלנו זה לא יקרה.
