פסטיבל ברלין: מכונית אמריקנית ביבוא אישי
בילי בוב ת'ורנטון האמריקאי מציג בבירת גרמניה את סרטו "Jane Mansfield's Car", שלא עניין את המפיקים בארצות הברית. עוד בפסטיבל ברלין: דמעות התנין בסרט "Tabu" מפורטוגל וסרט חטופים מהפיליפינים. סקירה
הסרטים האחרים בתחרות הרשימו פחות: "Jane Mansfield's Car" שביים וכתב השחקן בילי בוב ת'ורנטון, מתרחש באלבמה של שנת 1969, ומספר על משפחה דרומית אמידה הנשלטת, כמקובל, על ידי פטריארך נוקשה (רוברט דובאל).
יום אחד מתבשר האב כי אשתו לשעבר, שעזבה אותו ואת ילדיו שנים רבות קודם לכן, ונישאה לגבר אנגלי – נפטרה. בצוואתה היא מבקשת להיקבר באדמת הולדתה, והיא עושה את דרכה האחרונה הביתה מלווה בבעלה האנגלי (ג'ון הארט המצוין) וילדיו. המפגש בין שתי המשפחות מעורר מתחים תרבותיים ואישיים.
ת'ורנטון עצמו מגלם בסרט את אחד מבניה של המשפחה הדרומית, טייס שנכווה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה, ושחיבתו למכוניות ספורט מחפה על גבריות פגיעה. בן אחר הוא אולטרה-שמרן כאביו, ובן נוסף (קווין בייקון בפריזורה מגוחכת) הוא היפי הנוטל חלק בהפגנות נגד המלחמה בוייטנאם, למורת רוחו של אבי המשפחה.
במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר ההקרנה (הסרט התקבל בתגובות מתונות, וספק אם ימצא דרכו לארץ), התייחס ת'ורנטון לחזרתו אל כסא הבמאי אחרי למעלה מעשור (את סרטו העלילתי הקודם ביים ב-2001, ואחריו יצר עוד סרט תיעודי).
"אני חושב שאני במאי טוב יותר כאשר אני מתעסק בחומרים שמעניינים אותי", אמר, והוסיף כי הוא מתכוון להוסיף ולביים מעתה יותר, אך בתנאי שתתאפשר לו עבודה במסגרת עצמאית ועם מפיקים, שעניינם "חזון, ולא כוכבים". אגב כך, מפיק סרטו הנוכחי הוא רוסי. לדבריו, איש באמריקה לא הסכים לממן את הסרט.
קטע מתוך "Jane Mansfield's Car"
סרטו של ת'ורנטון עוסק, בין היתר, באופן שבו דורות שונים חווים את המלחמה ומושפעים על ידה. מבחינה זו, ציין ת'ורנטון, סיפור הלוויה והמפגש בין שתי המשפחות הוא אך רקע לסרט אנטי-מלחמתי. יש ב"Jane Mansfield's Car" (הכותרת מתייחסת לכוכבת ההוליוודית שנהרגה בתאונת דרכים, ושהמכונית המעוכה בה נסעה לכאורה מוצגת לראווה ביריד נודד) הרבה רגעים יפים. למשל, כאשר שני האבות יוצאים לציד, ונוטלים עמם תרמוס תה מהול, בלא ידיעתם, ב-LSD.
אבל הדמויות אינן מספיק מעניינות, המפגש בין שתי המשפחות לא מייצר סצינות משמעותיות ומורכבות, התוצאה אינה יותר מסרט טלוויזיה מהנה אך קורקטי. ההשוואה למחזותיו של צ'כוב (שנעשתה על ידי המפיק הרוסי) היא בעיקר בעיני המתבונן.
דמעות תנין
מתמודד נוסף בתחרות, שזכה לביקורות אוהדות למדי, הוא "Tabu" מפורטוגל. סרטו של מיגל גומש הוא יצירה אקסצנטרית המביאה את סיפורה של אריסטוקרטית קשישה שירדה מנכסיה והולכת לעולמה, והרפתקאותיה הרומנטיות בקולוניה אפריקאית בלתי מזוהה, בה חיה בצעירותה.
סרטו של גומש מתכתב, ולא רק באמצעות שמו, עם סרטו המפורסם של הגרמני פ.וו. מורנאו מ-1931 (כולל החלוקה לפרקים ששמם "גן עדן" ו"גן עדן אבוד"). הוא ראוי לציון, בראש ובראשונה, בזכות האסתטיקה שלו שמזכירה את הקולנוע האילם (צילום בשחור לבן, נעימת פסנתר בודדת, תמונה מרצדת ויחס מסך ריבועי של פעם).
אבל לגומש, כוכב עולה בשמי הפסטיבלים שזהו סרטו הרביעי, יש גם סגנון מעניין וחוש הומור יבש (אחד מ"גיבורי" הסרט הוא קרוקודיל מלנכולי), והתוצאה היא אגדה משונה (הבמאי עצמו מספק בקולו את הקריינות הדומיננטית), שאף כי היא הולכת ונמתחת וכוונותיה אינן לגמרי ברורות, קשה שלא להעריך את הכישרון היצירתי שמאחוריה.
חטופים - גרסת הפיליפינים
"Captive", סרטו של ברילנטה מנדוזה מהפיליפינים, שמוצג אף הוא בתחרות, מבוסס על סיפור אמיתי – חטיפתם של אזרחים זרים מאחד המלונות באיים על ידי ארגון איסלמי קיצוני, והחזקתם בשבי במשך למעלה משנה. העובדה שהאירוע התרחש בשנת 2001, זמן קצר לפני אירועי 11 בספטמבר, מעניקה למתרחש פרספקטיבה פוליטית מעניינת.
קטע מתוך "Captive"
הדמות המרכזית בסרט היא זו של עובדת סוציאלית, המגולמת בידי איזבל הופר (היא ומנדוזה נפגשו לראשונה כאשר כיהנה כראש חבר השופטים, שהעניק לו את פרס הבימוי בפסטיבל קאן). זו איננה דמות מעניינת במיוחד, והיא בעיקר משמשת עדה להתרחשויות – אבל הסרט עשוי באופן קולח (אפילו שאינו מתאר באופן מעניין במיוחד את יחסי החטופים וחוטפיהם), וכולל לפחות סצינה היסטרית אחת, המתארת באופן גראפי ביותר לידה, בעת שבית החולים מותקף בידי הצבא הפיליפיני.
אחרים ומוזרים
במסגרת הפורום שמוקדש לקולנוע "אחר", צפיתי ב-"The End of Puberty" היפני. סרטה של קימורה שוקו בת ה-25 הוא קומדיה על תלמידת בית ספר שמאוהבת באופן אובססיבי במורה התימהוני שלה לביולוגיה, ואחרי שהיא מסתערת עליו בתאווה, מתברר כי איברי המין שלהם התחלפו. התוצאה אולי משכיבה את הנוער היפני מצחוק, אבל התקציר בתוכניה הרבה יותר טוב מהסרט עצמו.
אכזבה נוספת רשם הבמאי הקנדי הייחודי, גאי מאדין עם סרטו החדש "Keyhole", שהוצג במסגרת ההקרנות המיוחדות בפסטיבל. יש לי חיבה עזה ליוצר הסוריאליסטי הזה, שעשה סרטים אילמים בשחור לבן הרבה לפני ש"הארטיסט" הפך לאופנתי, אבל התוצאה הפעם מסורבלת ומייגעת.
הטריילר של "Keyhole"
העלילה המקורית משלבת סרט גנגסטרים וסיפור רוחות, ומהווה מעין פרפרזה על טבעית על האודיסיאה. זהו סרט מסע המתנהל רובו ככולו בתוך בית ילדותו של הגיבור, מנהיגה של כנופיית פשע בשם יוליסס פיק, שאת תפקיד אשתו/אמו מגלמת איזבלה רוסליני. כמו תמיד, יש הרבה ממה להתפעל כשמדובר בקולנוע של מאדין, אבל סרטו הנוכחי נטול עניין של ממש.
אתמול (ג') נחתו פה הבמאי סטיבן סודרברג ושחקני "בגידה כפולה", אנטוניו בנדרס, מייקל פסבנדר וג'ינה קראנו, על מנת לקדם את סרטם המוקרן בבכורה מקומית. הנה כי כן, לא צריך להרחיק עד להוליווד כדי לספוג אבק כוכבים.
