נפגעתם בתור לאוטובוס מנוסע אחר? אין ביטוח

אסתר שירביט המתינה בתחנה לבוא האוטובוס שלה. כאשר זה הגיע, נוצר תור של נוסעים, שהתגודדו בפתח האוטובוס וחפצו לעלות עליו. שירביט התקרבה גם היא במטרה לעלות על האוטובוס. נוסעת אחרת, שעמדה לידה והחלה בעלייה לאוטובוס, נדחפה לפניה. גוף אותה נוסעת ועגלה שהחזיקה בידה חבטו בשירביט. היא נפלה ארצה ונחבלה בידיה.

עוד בערוץ הכסף שלי:

• ירידה של 6% בהיקף המשכנתאות בינואר   
• 2011 בבנקים: זינוק בסכומי המעילות 
  

שירביט פנתה לתאגיד מטרודן, מפעיל האוטובוס ודרשה פיצויים על נזקי גופה. מטרודן הפנה אותה לתאגיד הביטוח איילון. זה האחרון ביטח את האוטובוס בביטוח חובה. אולם איילון סירב לפצות את שירביט. אנו מפצים רק על פגיעה בתאונת דרכים ואת בכלל לא עברת תאונת דרכים. את נפגעת מנוסעת אחרת. כך דחו נציגי איילון את תביעתה.

ביטוח? לא רק בנסיעה עצמה

שירביט פנתה לבית משפט השלום בקרית גת. כאן יש לעצור ולהבהיר כי ביטוח חובה חל לא רק על תאונה שארעה במהלך נסיעה ברכב. הביטוח חל גם על תאונה שארעה תוך כדי "כניסה לרכב או ירידה ממנו". כך לפי לשונו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השאלה ממתי מתחיל תהליך הכניסה לאוטובוס, האם מרגע שהנוסע עומד בתור כדי לעלות על האוטובוס, או רק מרגע שנוצר מגע פיזי בינו לבין האוטובוס?

כמו בסוגיות ביטוח אחרות, התשובה תלויה בהשקפתו האישית של השופט היושב בדין. נקודת המוצא של שופט עם גישה חברתית תהיה כי תאגיד המרוויח משירותי הסעה, חייב לדאוג לכניסה בטוחה של הנוסעים לאוטובוס. שופט כזה יפרש את המונח "כניסה לרכב" בהרחבה. זו "הנחת העבודה" של השופטים בניו זילנד החוזרים ומדגישים בכל פסק דין: "כל תאגיד היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש, אחראי לנזק של בני האדם הנפגעים מהסיכון". אולם כפי שנראה מיד, שופטינו רחוקים משופטי ניו זילנד לא רק גאוגרפית, אלא גם מנטלית.

תביעתה של שירביט הונחה על שולחנו של השופט ישראל אקסלרד. לדעת השופט אנו זכאים לכיסוי ביטוחי רק מרגע שמתקיים מגע פיזי ביננו לבין האוטובוס. במקרה של שירביט לא היה מגע פיזי כזה. היא הייתה רק, שימו לב להתפלפלות, "בשלב הטרומי של ההכנה לקראת כניסה לרכב, שלב ה"כניסה" לאוטובוס טרם החל". שירביט, פסק השופט, לא זכאית לדבר. השופט לא שכח להטיל עליה 3,500 שקל הוצאות משפט.

"לא סיכון אופייני"

שירביט לא ויתרה ופנתה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. השופטת שרה דברת עשתה הבחנה בין "שלב ההכנה לקראת הכניסה לאוטובוס" לבין ה"שלב האחרון של הכניסה שהוא העלייה לאוטובוס".

מי שנפגע בשלב ההכנה, לא זכאי לפיצוי. עוד הוסיפה השופטת דברת כי הסיכון של דחיפה בתור לאוטובוס אינו סיכון אופייני לנסיעה באוטובוס. אלה כמובן דברים מנותקים מהמציאות. רק מי שלא נוסע באוטובוסים בישראל יכול לומר כי בתור לאוטובוס סיכון של דחיפה אינו אופייני.

מכל מקום, בסופו של יום השופטת דברת השיבה את פניה של שירביט ריקם. גם היא לא שכחה לחייב אותה בהוצאות משפט. הפעם נאלצה שירביט לשלם הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

שירביט לא אמרה נואש. היא בטחה בצדק הישראלי. היא פנתה לבית המשפט העליון. הסיכון, שממנו נפגעתי טענה שירביט בפני השופט אליעזר ריבלין, נובע מעצם היות האוטובוס רכב להסעת המונים. לכן פגיעה בשלב שבו הנוסעים מתגודדים לפני העלייה לאוטובוס חוסה תחת מתחם הסיכון שיוצר השימוש באוטובוס.

הכל כתוב בספר של ריבלין, אולי כדאי לגוון?

גם השופט ריבלין דחה את שירביט. מאחר ולא התקיים מגע פיזי בינך לבין האוטובוס, הסביר השופט ריבלין לשירביט, את לא זכאית לפיצוי. התנהלותך הייתה בגדר "הכנה" לכניסה לרכב בלבד. עדיין לא התחלת בעליה עצמה. השופט ריבלין שילח את שירביט מעל פניו. וכן גם הוא לא חמל על שירביט והטיל עליה הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

בשולי הדברים, אנו מבקשים להתייחס לעניין שנראה אולי קטנוני, אך בכל זאת, הוא מטריד: בעצם, כל מי שעוסק בתחום הביטוח יודע כי המקרה של שירביט כבר הוכרע עוד בטרם פנתה לבית המשפט. מדוע? לשופט אליעזר ריבלין יש ספר בשם "תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים". בספר זה מגלה ריבלין את דעתו, כי ראוי שביטוח החובה יתחיל רק "עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב".

והנה ראה זה פלא, גם השופט אקסלרד בשלום וגם השופטת דברת במחוזי, התבססו בפסקי דינם על הנאמר בספרו של ריבלין. למרות שהם אינם חייבים לעשות זאת, שהרי הספר לא נכתב על ידי אליעזר ריבלין כשופט אלא כמלומד. לא זו אף זו: גם כשהשופט ריבלין חרץ את משפטה של שירביט, על מי אתם חושבים הוא הסתמך? נכון, על המלומד ריבלין בספרו. הנה כך בדיוק נכתבו הדברים על ידי השופט ריבלין:

"משטרם עשתה שירביט פעולות של כניסה לרכב, ולא התקיים מגע פיזי בינה לבין הרכב – אין האירוע נכנס לגדר "שימוש ברכב מנועי" (ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 185-179 (מהדורה רביעית, 2012)".

ואני סבור כי מן הראוי היה שבבית המשפט העליון ישב בתיקה של שירביט שופט אחר. הרי השופט ריבלין כבר חרץ את דינה בספרו. אולי שופט אחר היה בדעה אחרת וכך תחום הביטוח היה מועשר בעוד דעה ולא היינו שומעים רק ריבלין וריבלין.