אלימות במוסדות לילדים? גיליתם את אמריקה

בכנס שהתקיים השבוע בבאר שבע, הציגה ד"ר שלהבת עטר-שוורץ את ממצאי הסקר שערכה בקרב 1,324 בני נוער בני 18-11. מהסקר עלה שקרוב ל-30% מבני הנוער השוהים בפנימיות דיווחו על כך שהם קורבנות לאלימות מצד אנשי הצוות. האלימות הפיזית כוללת דחיפות, צביטות, סטירות, בעיטות ואגרופים. זה היה פרסום נוסף מבית מדרשם של בתי הספר לעבודה סוציאלית, ה"מעז" לחשוף את המציאות המזעזעת, המוכרת היטב לרשויות הרווחה, הרווחת במוסדות הכפייה לילדים ובני נוער "בסיכון".

סקרים כמו זה האחרון, וכן עבודתם של חוקרי עבודה סוציאלית נוספים - בהם ורד סלונים-נבו ויצחק לנדר - המצביעה על המחירים הכבדים לילד ולמשפחתו עם הרחקתו מהבית והשמתו במוסדות, משמשים בעיקר כעלה תאנה ליושרת החוקרים. אין הם תורמים דבר לשינוי המדיניות, בעיקר מפני שביורוקרטיית הרווחה, בתי הספר לעבודה סוציאלית וארגונים "לטובת" הילד, הסמוכים על שולחן הרווחה, מפיקים תועלות מגוונות מהמשך קיומה של מדיניות הכליאה במוסדות: בתקציבים, בתקנים, במרחבי מחקר ועוד. הארגונים "למען הילד" הם המצטיינים בהצגה המזויפת של דאגה לשלום הילדים, שמאחוריה שליטה הולכת וגוברת על "ילדים ונוער בסיכון".

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

דיאטת כאסח לצה"ל / אבי שושן

החוק החדש - ניצול פופוליסטי של הזונות  / זיו איש

אלו מחפשים תדיר אחר קהלי מצוקה נוספים להרחבת מוטת "טיפולם" ושליטתם. הציבור החרדי, למשל, מסתמן זה כמה שנים כיעד אטרקטיבי לחדירה ולהקמת מערכות "טיפול" נוספות. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ידע לספר בכנס כי מאות הילדים החרדים נפגעי עבירות מין שנחקרו, הם רק "קצה הקרחון" של ההיקף ה"אמיתי" של ה"תופעה".

המסקנה המתבקשת מאליה עם קריאת ממצאי הסקר היא לסגור באופן מיידי את מערך ההתעללות בילדים ובני נוער. אפילו בבית הכי מתעלל (ואלו הם, לפי סלונים-נבו ולנדר, רק כ-15% מהילדים המוצאים ל"השמה חוץ ביתית"), יש סיכוי שתהיה התערבות של שכנים, אנשי חינוך וכיוצא בזה. במוסדות הילדים הם שקופים, הם לא קיימים ודמם מותר, שהרי מערכות ביורוקרטיות, כמו המוסדות, מטייחות מטבען כל ביקורת, בוודאי זו של ילדים חסרי גב הורי-משפחתי.

בעקבות הסקר המליץ ד"ר קדמן להקים מוסד של נציב קבילות מיוחד לילדים בפנימיות, שבראשו יעמוד שופט בדימוס ואשר יהיה נגיש וזמין לכל ילד במסגרת חוץ-ביתית. אם זה לא היה מזעזע כל-כך, זה בוודאי היה משעשע. ילדים ובני נוער מתלוננים בפני כל מי שמוכן להאזין להם על סבלם במוסדות, על הניתוק מהמשפחה, על מסגרות לימוד עלובות בתוך המוסדות, על גניבות רבות והתעללות של ילדים אחרים, על אלימות פיזית ומילולית של אנשי צוות.

הפתרון נמצא בקהילה 

האם יש צורך ב"שופט בדימוס" כדי לשמוע את קולם הנואש? האם יש צורך במחשבה קונספירטיבית כדי להבין שתלונותיהם לא יטופלו לא במשטרה ולא ברווחה? כך, למשל, "זכיתי" להתנסות כזו כאשר נחשפתי לסיפורו של ילד בן תשע שהורחק מביתו בטענת שווא על התעללות של אמו. הוא הושם במרכז חירום למשך כשנה ואחר כך הועבר למוסד סגור, משם נותב לחינוך מיוחד עם כל חבריו במוסד, ואולץ לקחת כדורים פסיכיאטריים כי התלונן על דיכאון והוכה על ידי איש צוות. התלונה "טויחה" כמיטב המסורת המוסדית.

עם ילד נוסף בן 11 שהושם במוסד סגור שוחחתי לאחרונה על פי בקשת אביו. הוא סיפר בכאב עמוק על אומללותו במוסד. ילדים גונבים ממנו את חפציו, מכים אותו והוא מדוכא מרוב געגועיו הביתה. התערבותו של מבקר המדינה דווקא הועילה במקרה זה, על אף אטימות לבן של פקידות הסעד ביישוב.

מה עוד צריך כדי שעידן המוסדות יבוא לקצו? שקערת תקציבי הרווחה תתהפך על פיה, כך שתקציבי המוסדות יועברו לידי הרשויות המקומיות, להרחבת יום הלימודים, לפיתוח מערכת הזנה במערכת החינוך הפורמלי, לפיתוח שירותים בחינוך הבלתי פורמלי ולהגדלת הסיוע הכלכלי למשפחות במצוקה. גם משרד הרווחה יודע "מה צריך לעשות", כפי שעולה מהתוכנית "עם הפנים לקהילה", שפרסם ב-2004. אך התוכנית הפכה לעלה התאנה של המשרד שמאחוריו הרחבה מתמדת של מוסדות סגורים ומרכזי חירום והגדלת תקציבי הרווחה ותקנים לעובדים סוציאליים. וכמובן, מספר הילדים במוסדות הסגורים ממשיך להיות מוביל בעולם (יותר מ-10,000) ושיעור "הבוגרים" של מוסדות אלו בבתי הסוהר ממשיך להיות גבוה.

בארה"ב סגרו כבר מזמן את מוסדות הרווחה. שם הבינו שגם משפחות אומנה אינן מקום בטוח ומיטיב במקרים רבים מאוד וכי הפתרון לילדים "בסיכון" פיזי נמצא במסגרת הקהילה ובעיקר בקרב המשפחה המורחבת.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il