לני ברוס: נסיך הצחוק והשפל
הוא המציא את הסטנד-אפ קומדי, נעצר ונשפט על השפה המלוכלכת במופעים שלו, מת בגיל 40 ממנת יתר, ומאז לא קם לו יורש אמיתי. הסרט "הקומדיה של לני" סוקר את חייו של לני ברוס, יהודי נוסף ברשימת הקומיקאים ששינו את ההומור העולמי לנצח
"אם תשללו את זכותו של הקומיקאי להגיד 'ללכת להזדיין', אתם בעצם תשללו מעצמכם את הזכות להגיד יום אחד לממשלה ללכת להזדיין"
(לני ברוס)
בשנת 1966, זמן קצר לפני מותו, לני ברוס סומן כקומיקאי המסוכן ביותר בארצות הברית. לאחר שנעצר שוב ושוב על "התנהגות בלתי נאותה" והואשם בהעלבת אנשי חוק, בעלי המועדונים בארצות הברית הבינו שלא כדאי להם להסתבך. ברוס מצא עצמו מוחרם בכל מקום.
את הסיום הטרגי הזה, ברוס כנראה לא ניבא לעצמו כשהחל את הדרך כקומיקאי צולע במועדוני חשפנות בבולטימור. בתקופה הזו העז, במקרה הקיצוני ביותר, לבצע חיקויים של חיות. וגם זה היה יותר מדי בשביל הקהל העייף.
אחרי סדרה ארוכה של מופעים לא מוצלחים, הגיע למסקנה שבדיחות קלילות ופאנצ'ים בלתי מזיקים לא בדיוק עושים אותו מאושר. לני החליט להסיר את עניבת הפרפר, לשחרר את הצווארון ולהגיד מה שבא לו. והיה לו הרבה מה לומר.
הוא דיבר על סקס על כל פרטיו, על כושים ("ניגרס", כמו שהקפיד לומר בכוונה ובהתרסה), על הומואים (בכינויים צורמים לא פחות) וגם על יחסי יהודים וגויים: "יהודי, על פי המילון, הוא צאצא של השבטים העתיקים של יהודה, או מי שנחשב צאצא של שבט זה. אמנם זה מה שכתוב במילון, אבל אני ואתם יודעים שיהודי הוא בסך הכל מי שהרג את ישו".
המופע שלו היה ההפך הגמור ממה שהיה מקובל עד אז כערב בדיחות וצחקוקים: הוא לא התאמץ להצחיק, לפעמים השתדל לא להצחיק בכלל, הוא שוחח ארוכות עם הקהל, הרהר, נשא נאומים פוליטיים, שיתף במניפסטים הפרטיים שלו, ובעיקר דיבר מלוכלך. מאוד מלוכלך.
ולאחר שהקדיש את מחצית המופע שלו לדיון במחלות המין של אשת נשיא ארצות הברית, הרשויות החליטו שזה מספיק. כי ארצות הברית של שנות ה-60 היתה דמוקרטיה מפותחת בערך כמו זו של איראן היום.
צפו בפרומו לסרט "הקומדיה של לני"
ברוס נעצר שוב ושוב בגין "ניבולי פה" ולמרות שזוכה על-ידי חבר המושבעים, המשטרה החליטה כי לא תיתן ליעד המבוקש שלה לחמוק, ומדי ערב שתלה שוטרי חרש בקהל המתמוגג שלו. בסוף שנת 1964 זה גם הצליח לה. הסטנדאפיסט היהודי שלנו, ובעל המועדון בו הופיע, הורשעו על שימוש במילים גסות בפומבי. ברוס נידון לחצי שנת עבודות שירות. הוא ערער וההליך המשפטי רוקן אותו מנכסיו. לבסוף, זוכה מכל אשמה. אבל רק לאחר שמת.
מקרה לני ברוס חקוק היטב בזיכרון הלאומי המבויש של אמריקה. שיעור חשוב בחופש הביטוי והניסיון לכפות בכוח העדפות של טעם טוב. ולמרות זאת, המצב שם לא השתפר. להפך. עידן הפוליטיקלי קורקט האמריקני שמוביל תמיד לצנזורה עצמית - הוא אכזרי יותר מכל חוק חשוך, והופך את הקומיקאים האמריקניים לחסרי עוקץ, חסרי שיניים ובעיקר - חסרי הומור.
יש סטנדאפיסטים בקהל?
מאז מותו של לני, מנסים מעת לעת למצוא לו יורש בכוח. ולשווא. רובין וויליאמס, אדי מרפי, וופי גולדברג, ג'רי סיינפלד, כולם הומלכו ונכשלו לחלוטין בכניסה לנעליים הענקיות האלה. היו גם כאלה שבאמת התקרבו לשם כמו ג'ורג' קרלין הנפלא, סטיבן רייט וביל היקס, אבל ברוס היה ונותר אקזמפלר אחד.
ובישראל? סטנד-אפ? כאן תקבלו מקסימום צחוק בעמידה. "פורצי הדרך" שלנו כמו שמואל ווילוז'ני, רמי שטרן, או יעקב כהן היו בסך הכל מצחיקנים-מתאמצים-בלי ביצים. לאף אחד לא היה האומץ או היכולת לפגוע בבטן הרכה,
להצחיק עד כדי שערורייה, לדרוך על יבלות או לפוצץ את הקישקעס של הקהל.
הסטנדאפיסט הישראלי היחיד כמעט שהצליח לעשות כאן משהו מטורף באמת, כזה שנגע בכאבו ומצוקתו הפרטית וגם הצחיק את הקהל עד כאב לסת, היה גאון אחד שעליו כנראה לא שמעתם - שי סוסתיאל. וירטואוז עצוב שהחליט לסיים את חייו בגיל צעיר. ברוס וודאי היה אוהב אותו.
היום (22:00, yes דוקו) ישודר הסרט "הקומדיה של לני". סטנדאפיסטים וותיקים וצעירים מתקבצים בו כדי לספר כיצד ברוס השפיע עליהם. האמת? הם לא צריכים להסביר הרבה. קטעי הארכיון שמראים את ברוס בפעולה לא משאירים מקום לספק מי היה ונותר הקומיקאי הכי רציני של עולם הסטאנד-אפ.
לפנייה לכתב/ת 
