על החיים ועל מות השובת רעב. משחק באש

אינני מכיר את חאדר עדנאן, האסיר השובת רעב כבר 63 ימים. אינני יודע גם מה הן ההאשמות נגדו. כמוני, גם הוא עצמו ופרקליטיו אינם יודעים במה הוא נאשם. רק השופט הצבאי המלומד, שאמר כי "אם האסיר מעדיף לצום, זו זכותו", אולי ידע במה נאשם עדנאן. רק לפני ימים ספורים, בעקבות בקשות והפניית הממונים על כליאת האסיר לחוקים ולנהלים האוסרים על איזוק חולים למיטה, הוסרו אזיקיו.

אם זכותו של האסיר, כדברי השופט, לא לתת מזון לפיו, מה צריכים רופאי בית החולים לעשות כאשר אדם גווע אל מול עיניהם? האם לתת יד לפסיקת השופט ולהניח לאדם "החפץ" בכך לגווע?!

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

הגיע הזמן לחסל את הסטטוס-קוו / מיקי גיצין

"רק" 35 גברים גרושים מתאבדים מדי שנה / יעל גיל

גם אם היו עומדות נגדו האשמות גלויות, נכונות וחמורות והוא היה "פצצה מתקתקת" בעת מעצרו, הרי שלמדינה כה חזקה וצודקת כמו ישראל, המאיימת על איראן וקוראת תיגר על ארצות אירופה, יש בוודאי אמצעים להגן על ביטחונה מפני אסיר עקשן אחד, גם אם הוא הנורא שבפושעים. חאדר עדנאן דורש את מה שכל מי שנעצר דורש: לדעת על מה ולמה הוא נאשם. במשטר האימים הרוסי, שבו הושלכו אלפים, רופאים יהודים וחברי מפלגה נאמנים לכלא, היו הנאשמים מקבלים "כתב אישום" שאמנם לא היה לו בסיס, אבל למראית עין נשמר החוק.

חאדר עדנאן הולך אל מותו במדינה המתקראת יהודית ודמוקרטית, שבה יש שופטים בירושלים ובית מחוקקים וכל טחנות הצדק פועלות על-פי הנוהל. האיש הזה הועבר במשך שבוע וחצי בין חמישה מוסדות רפואיים, היה אזוק למיטה ורק לאחר מאבק זכה לראות רופא שאינו משרת כרופא-סוהר.

שביתת הרעב כבר ניצחה 

שביתת הרעב היא נשקם של מי שנלקח מהם כל כלי מחאה אחר. המלחמה הצינית בַּשובת רעב מסתיימת בניצחונו של השובת, גם אם בעצם ניצחונו הוא מסיים את חייו כאשר סוהרים חמושים ניצבים למרגלותיו על ערש דווי. המוות במיטת בית החולים דומה להתזת חומר דליק על גופו של אזרח בתוניסיה. יותר מכתב האישום שאיננו יודעים מה הוא, אני מודאג כי אלה הממונים על הביטחון משחקים בגפרורים ליד מכל דלק.

רופאי בית החולים הניצבים מול אסיר וכמותו אינם יודעים במה הוא מואשם, חייבים מתוקף תפקידם להציל את חייו. זה תפקיד הרופא (בניגוד לתפקיד השופט השומר על החוק). במקרה הזה, הצלת חייו של עדנאן אינה קשורה ברפואה טובה, כי אם בדרישה חברתית-פוליטית: הדרישה לשחרר את עדנאן.

לו אני רופאו של חאדר עדנאן, הייתי פונה ומבקש ממנו שישוב לאכול ויציל בכך את חייו. שביתת הרעב שלו כבר ניצחה. בנוסף לכך, מתוך הבנה שלא רק מחלות פוגעות במטופליי, אלא גם פרקטיקות חברתיות דורסניות, מחובתי לקרוא לרשויות ולדרוש את שחרורו ממעצר מנהלי.

פרופ' יואל דונחין, רופא וחבר ארגון רופאים לזכויות אדם - ישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il