איך זה להיות נער עם שיתוק מוחין?

שמי סער, אני בן 15, לומד בכיתה ט' בבית ספר עירוני א' למדעים ואומנויות במודיעין ואני מתמודד עם C.P (שיתוק מוחין) ולכן אני לא יכול להתהלך לבדי ונאלץ להיעזר בהליכון.

ההתמודדות שלי עם המגבלה החלה כשסיימתי גן חובה. הייתי בגן לילדים עם צרכים מיוחדים בשם "ספיבק" שהוקם על ידי איל"ן. כשסיימתי את לימודי בגן ואמרו לי שאשתלב בבית ספר רגיל, חשבתי שאתחבר עם המון ילדים, והייתי שמח בעיקר בגלל העובדה שחשבתי שאם משלבים אותי בבית ספר רגיל זה אומר שאני עצמאי מספיק כדי להסתדר לבדי.

אבל כשהתחלתי את כיתה א', מלא אופטימיות יש לציין, התאכזבתי לגלות שזה לא מה שציפיתי לו. הרגשתי שונה, כאילו ניסיתי להידחף בכוח לתוך חברה שלא רצתה אותי, ולמרות שניסיתי להתחבר עם ילדים ואפילו נחלתי כמה הצלחות, הרגשתי שהסיבה שהם נעשו חברים שלי היא רק מכיוון שהם ריחמו עליי. כתוצאה מכך ביליתי את רוב שנותיי בית הספר היסודי בבדידות.

בכיתה ה' הצטרף ילד חדש לכיתה, שאמנם לא היה נכה, אבל הוא היה אאוטסיידר כמוני, ובגלל שידעתי איך זה שהחברה לא מקבלת אותך, ניסיתי להתחבר אליו. ואכן, נעשינו חברים טובים, והרגשתי שסוף סוף מצאתי חבר אמיתי, אבל פתאום הוא התחיל להתעלל בי, נפשית ופיזית, זה קרה בגלל שנתפסתי בעיניו כחלש.

אחרי זמן מסוים החלטתי שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו שוב והתחלתי לשנות גישה. הבנתי שאני אמור לעבור לבית ספר חדש לקראת חטיבת הביניים, וזו ההזדמנות שלי לעשות שינוי. והנה, סיימתי את בית הספר היסודי בהקלה גדולה ובתחושה שכל התחושות שליוו אותי במהלך שש השנים בבית הספר היסודי לא יחזרו עוד.

לפני שהתחלתי את חטיבת הביניים, החלטתי לעשות שינוי ופיתחתי חוסן נפשי, אבל באותה מידה חיפשתי מקום מפלט למקרה שמה שחוויתי ביסודי יחזור על עצמו. אז נכנסתי לתוך עולם נפלא - עולם המוזיקה. התחלתי לחקור אותו, לשקוע בתוכו, ובמהרה נעשיתי לכוד בתוכו.

בחטיבה שובצתי לתיכון עירוני א' למדעים ולאומנויות. כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה שלי בחטיבה, הופתעתי לגלות שהכיתה החדשה שלי קיבלה אותי באופן מלא, למרות שאני נעזר בהליכון. הוקפתי בחברים, חברים אמיתיים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם. כמובן שהיו הצקות פה ושם, אבל ידעתי שאני בוגר מספיק כדי להתמודד איתם בעצמי.

והיום כשאני כבר בכיתה ט' אני יכול להגיד לכם בבטחה שהמוזיקה היא הדבר שגרם לי

להשתנות, כי כשהיו לי אוזניות על הראש, יכולתי להתנתק ולהטעין מצברים, וכשהסרתי את האוזניות הרגשתי ששום דבר לא יגרום לי להישבר, גם לא הדבר הכי נורא בעולם, ואם הציקו לי, הרגשתי שאני יכול להתמודד איתם ולגרום להם להתחרט על כך.

לפני מספר חודשים, בטקס חנוכה שהתקיים בעירי אליו הוזמנו כל ילדי איל"ן הגרים במודיעין, חולקו מלגות לילדים. באמצעות מלגות אלה איל"ן עזרה לי להגשים חלום ולקנות ציוד מקצועי שיעזור לי לממש את אהבתי למוזיקה ולעסוק בה באופן מקצועי.

אני רוצה להגיד לכל אלו שעוברים את מה שאני עברתי, רק בגלל שאתם שונים או סוטים קצת מהנורמה, לא להתייחס יותר מידי לדברים השליליים שהחברה אומרת עליכם, נסו להתעלם מהם ולהבין שאין בכם שום בעיה, ואם קשה לכם להתמודד עם זה, תעשו מה שאני עשיתי - תמצאו תחום שאתם אוהבים ותתמקדו בו, אני התמקדתי במוזיקה, ואני יודע שתראו אותי על הבמות יום אחד.

• היום, יום שני , ה-20 בפברואר 2012 מתקיים "מצעד הפרוטות"- יום ההתרמה השנתי לאיל"ן - ארגון ישראלי לילדים נפגעים, בו יפקדו אלפי תלמידי בתי הספר את בתי התושבים לגיוס תרומות לארגון.