מיקי גורביץ': טלוויזיה משעבדת, תיאטרון משחרר
"תיאטרון צריך להיות משקל נגד לטלוויזיה ולא להתחרות בה", אומר הבמאי מיקי גורביץ' בראיון לרגל מחזהו החדש "חוקר פרטי", שעולה בתיאטרון החאן. "כשהצגה משחקת 30 פעם בחודש, לא נשאר ממנה הרבה"
זה התחיל באפלטון. או ליתר דיוק, באותו משתה עליו כתב ובו קשרו שורה של דמויות היסטוריות, בהן הפילוסוף האתונאי סוקרטס, כתרים בשבחו של ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית. אתונה בימי תפארתה לא חששה לדבר על מיניות והדיאלוגים שכתב אפלטון מאות שנים לפני הספירה הפכו לנקודת ציון שהשפיעה על תפישת האהבה במערב כיצר חיים וחוויה מטהרת.
את הדיאלוגים האלה החליט במאי התיאטרון מיקי גורביץ לפרק ולהרכיב מחדש לכדי מחזה. הוא אסף את שחקני תיאטרון החאן וביחד נכנסו לחדר החזרות כדי להתחיל במסע אל נבכי הטקסט. "לאורך החודשיים הראשונים הייתי משוכנע שאנחנו עובדים על 'המשתה' של אפלטון. תוך כדי חזרות, הבנתי שאפלטון היה רק נקודת התייחסות", אומר גורביץ. לקחו לו עוד חודשיים להבין פחות או יותר לאן הוא הולך. "זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. לא תמיד מתחילים לעבוד מנושא. פה לפחות היה אפלטון", הוא אומר, "כל העבודה הזו של כתיבת מחזה תוך כדי חזרות היא הרי קפיצה לְרִיק. זה נשמע מפחיד, אבל זה גם נפלא. אני חושב שזו מהות העבודה - לתת לדברים לקחת אותך ולא להיאחז בכוח".
ליבת המחזה שרקח גורביץ, מעין חלום פילוסופי שמבקש לפתור חידה נעלמה, סובבת גם היא סביב ארוס. אהבה ויצר הם הכוחות שמניעים את גלגלי העלילה שבמרכזה אב שנעלם, ילד ששוקע בשינה ולא מקיץ ואם שפונה בצר לה לחוקר פרטי כדי להבין את פשר כל זה. תחילת רצף האירועים, שהקשר ביניהם עמום בתחילה אך מתבהר בהמשך - סדק שנפער באהבה.
"הטריגר לכל ההתרחשויות הוא פחד מאובדן האהבה ומבדידות. הפחד הזה משותף לכולנו", אומר גורביץ. "המחזה מתייחס לאהבה כאל יסוד. הסדק שנוצר באהבה מפורר הכל. אהבה היא כמו אוויר בעיני. כשאין נוצרת הפרעה. האהבה מאפשרת לנו, איכשהו, לגעת באושר ולעבור את הקיום בשלום. אני נזכר איך בסוף חייו נסים אלוני אמר שאין דבר כזה אהבה. אני זוכר את ההלם הגדול שהיה לי כשקראתי את זה. אין דבר מעציב מחיים נטולי אהבה".
כמו החיים, גם התיאטרון מתרחש בזמן הווה והופך לזיכרון, וגם בזה עוסק המחזה. "מרוב התעסקות במה שהיה, חרטה וגעגוע לעבר ופחד מהעתיד, אנחנו שוכחים להיות כאן ועכשיו", הוא אומר. "יש פחד מאיבוד שליטה, אי-ידיעה וחוסר הבנה של מה שקורה לנו". גורביץ אוהב סימני שאלה ומחוזות נפש לא פתורים: "מתח נוצר כשיודעים שמשהו הולך להתרחש, אבל לא יודעים מה. ציפייה זה מקום חשוב בבניית סיפור, בלעדיה זה לא מעניין. אם הכול פתור, למה תצפה?".
אז זהו, שבעידן הנוכחי, נהוג להגיש לצופה תוכן לעוס ופתור. זה נכון לטלוויזיה, אבל גם התיאטרון לוקה בזה.
"נכון, חדוות התיאטרון נעלמת. אחד הדברים שריגשו אותי מילדות בכניסה לתיאטרון היה המסך הסגור. נורא סקרן אותי מה מסתתר מאחוריו ומה יקרה כשייפתח. זה יצר מתח. היום, יש מעט מאוד מסכים. חדוות המשחק, שיש בה תמיד אלמנט של גילוי, דועכת. התיאטרון הוא פתח לעולם לא מוכר, זה נועז וקצת מסוכן כמו במשחקי ילדים. תיאטרון הוא חלום בציבור - האור כבה ואז מתחיל חלום רק במקום שתהיה לבד במיטה, אתה חולם עם מאות אנשים ביחד. תיאטרון צריך להיות חוויה קולקטיבית מבלי שתתייחס אל הצופים כמסה. אין כזה דבר קהל אחיד". ".
גורביץ חוזר לנסים אלוני, דמות נערצת עליו שיש הרואים בו ממשיך דרכו: "נסים האמין שהמילה 'חלום' באה מלהחלים. אם נחליף את האות ח' ב-ש', נקבל את המילה להשלים. אמנות צריכה להביא לקהל את מה שחסר, להשלים את התודעה ואת חווית החיים. תיאטרון קורא לצופה לדמיין ולהפגיש את עולמו עם המתרחש על הבמה. שדה בקולנוע, הוא שדה. ים, הוא ים. על הבמה, חתיכת בד כחול תיהפך לים רק אם הצופה ילך עם הדימוי ויביא את הים הפרטי שלו".
אם כבר דימויים, הפן הוויזואלי הוא חלק מרכזי אצלך.
"בזה עוסק תיאטרון. דימוי נובע מתחושות ומחוויות פרטיות שלי. חוויה מתקשרת עם חוויה. בשביל זה צריך שהגוף והראש יהיו מחוברים. הבעיה הגדולה של המין האנושי היא הנתק בין שני החלקים. במובן זה, שחקנים הם יצורים אנטי-חברתיים שעוברים תהליך הפוך שמאפשר להם להיות בחוויה לא רק לחשוב עליה. שחקן, כמו ילד, נותן לגוף מילים לא ההיפך".
אל מחוזות הילדות, החלום והפואטיקה, גורביץ חוזר שוב ושוב. "כנראה שהשארתי שם משהו שאני מנסה לצרף אל חיי הבוגרים", הוא אומר ומדגיש, "זה לא להיאחז בילדות אלא לגלות אותה, להעמיק בה, להבין דרכה את החיים". רק בדיעבד הבין שבמחזה הנוכחי צף מתוך התת-מודע, זיכרון ילדות. "הייתי בערך בן 3. אמא העירה אותי משנת הצהריים ואמרה שיש לה הפתעה. כשקמתי, ראיתי את אבי יושב בחדר השני ורגלו מגובסת", מספר גורביץ. "הוריי נפרדו ואבי שבר את הרגל ואושפז לחצי שנה בבית חולים. בגלל הגירושין, ואולי מתוך רצון לנקום, אמא לא רצתה שאבקר בבית החולים. לא ראיתי אותו חודשים. הוא נעלם לי. אני זוכר היטב איך חזר פתאום ואיך קפצתי עליו בשמחה".
במחזה, כמו בחייו, יש אב שנעלם וילד כבן 25 שחייו נעצרו בעקבות כך. "שימי נקודה בין שתי הספרות ותקבלי את גילי כשאבי נעלם. רק בדיעבד הבנתי שזה היה חבוי עמוק בתודעה. כל עבודה היא חלק בביוגרפיה שלי".
עד היום כמעט ולא הזכיר את אביו במחזותיו. "זו פעם ראשונה שאני עוסק בקשר שביני לבינו", הוא אומר, "היעדרותו, באותו פרק זמן, נטעה בי חוסר אמון בסיסי כלפיו שלא באשמתו. זה יצר חיץ דק ביננו שקשה להגדיר במילים". למרות ההתעסקות בילדות, המבט שלו לא נוסטלגי. "אני לא הודף נוסטלגיה ולא מתרפק עליה אלא מנסה להחיות את המקומות האלה כדי להתקרב אל עצמי", הוא אומר.
תהליכי העבודה שלו ושחקניו ארוכים במושגים ישראליים. על ההצגה החדשה עבדו שבעה חודשים, זמן שנחשב כנצח במרבית התיאטרונים. "לוקח זמן להשתחרר ממניירות ושטאנצים", הוא אומר. "לעבוד על הצגה חודשיים, משמע לשלוף מהמחסנים הקיימים ולהשתמש רק בניסיון שכבר צברת. זה לא מעניין. אני מחפש בתוכי מקומות חדשים גם אם זה אומר ללכת לאיבוד לפעמים. למזלי יש לידי שחקנים שאפשר לסמוך עליהם ברגעים האלה".
אמרת פעם שכתיבה נראתה לך רומנטית עד שהתחלת לכתוב. למה?
"כי זה כרוך בחרדה. יש הצגה שצריכה לעלות במועד מסוים, יש שחקנים שמחכים לטקסט. הפחד להיתקע יכול לשתק ואני אף פעם לא בטוח שזה יבוא. בתיאטרון מחכים לתוצאה וזה נורא מפחיד. זה מתסכל. זה גם נפלא".
מדהים שעם כל הניסיון, הפחד עדיין קיים.
"פעם צלצלתי לא.ב. יהושע כדי לומר כמה אהבתי את 'חסד ספרדי' ובעיקר את הפרק האחרון שהוא בעיני גולת הכותרת. הוא סיפר שהפרק נכתב כבר באמצע העבודה ובכל פעם שהכתיבה נתקעה, היה חוזר אליו ונרגע. הייתי המום. לא עלה בדעתי שאדם עם יכולת זרימה ושפע כזה, נתקע. הוא אמר: 'לו רק ידעת כמה אני לא ישן בלילה'. הייתי מאושר מהגילוי שאני לא לבד".
קטע מתוך "חוקר פרטי", תיאטרון החאן
לאורך השנים לא מעט מבקרים מיקמו את כתיבתו בין נסים אלוני לחנוך לוין. "חוץ מהכישרון והגאוניות של חנוך, אני שונה ממנו גם בכך שאיני מיזנתרופ. אצל חנוך יש יסודות פסימיים עמוקים. אני ההיפך המוחלט", הוא אומר אך מסכים שביצירותיו - כמו אצל לוין - יש התעסקות מעט גרוטסקית ביומיום: "היומיום מרתק אותי. הריטואלים שחוזרים על עצמם כמו שינה למשל: אנשים לובשים פיג'מה, נכנסים למיטה, מכבים אור ולא חושבים שהם בעצם נפרדים מהחיים לכמה שעות. זה הרבה יותר דרמטי מהעניין הטכני. מבחינה זו, כל הפרטים הקטנים בחיים מעניינים אותי. אנשים מתייחסים לשגרה כמשהו ממית. אותי מעניינת החַיוּת שאנחנו מאבדים ביומיום. אנשים ישנים במקום לחיות. זה דימוי שאני משתמש בו גם במחזה. צריך להישמר מפני הנמנום ואמנות, בעיני, היא כדור נוגד שינה".
לדמות הילד שישן במחזה קוראים מיכאל וזו לא הפעם הראשונה שדמויות נושאות את שמך.
"שמי הופיע כבר במחזות קודמים. הוא לקוח גם משירו של נתן זך, 'סוס העץ מיכאל' שמדבר על הקפיצה בין ילדות לעולם המבוגרים. במחזה הזה מיכאל נכנס למיטה ושוקע בשינה. הוא מסרב להתנתק מהילדות, מסרב להתבגר". גורביץ מוביל אל חדר העבודה שלו. "זה אני על סוס העץ מיכאל", הוא אומר ומצביע על קיר מכוסה בתמונות שהוא מגדיר "קיר המתים שלי". על הקיר גם תמונות ישנות של הוריו שנפטרו בשנים האחרונות. בפינת החדר מונח סוס עץ ישן כתזכורת לימים שהיו.
לדברי גורביץ, שהפך לאב לפני ארבע שנים, האבהות המאוחרת עוררה מחשבות על הזמן החולף. "חשבתי על זה כשהוריי נפטרו אבל כשיש ילדים, אתה שואל עד איזה גיל אהיה איתם ומתי אפרד מהם? המשמעות של להיות אבא היא גם לחזור ולהיות ילד", הוא אומר, "בזכות נעמה ואורי, אני מבין שהילדות צריכה ויכולה להתקיים בתוכנו כל הזמן אם רק נלמד להרפות ולא להיאחז בה. אנשים מאבדים את הילד שבהם כי הם לא מוכנים להשתטות ולהתנסות בדברים חדשים ומעדיפים את המוכר והבטוח. חנוך לוין אמר לי פעם שכל החוויות שמהן אנחנו יונקים את היצירה התרחשו עד גיל 3. אז, התווכחתי איתו. היום, אני חושב שאולי צדק. המחזה בא משם".
המחזה החדש אישי אבל לא מתוך אידיאולוגיה שמבקשת להתרחק מהמציאות. "החוץ חשוב אבל הרגשתי צורך לחזור אל עצמי", הוא אומר. "הדברים לא בשליטה מלאה שלי, הם נובעים מכוחות פנימיים שדוחפים למקומות שונים ואני רק יכול לפנות להם מקום ולהזמין אנשים להשתתף איתי בחוויה. אני רוצה שאנשים יגלו גילויים חדשים, יתרגשו, ייעצבו, ישמחו, יתפעלו, יתאכזבו ואולי יכירו את עצמם ואותי קצת יותר".
מה נותן לך התיאטרון?
"כוח לחיות. טעם לחיים. אפשרות לעבד מחשבות ותחושות. קשה לי מאד לדמיין חיים בלי היכולת לבטא אותם ואני לא מדבר על תיעוד. דבורה לא מתעדת אבקנים, היא עושה מהם דבש שאחרת היה הופך לרעל בגופה. אם לא אעשה אתפוצץ, אחלה, אורעל. לא הייתי יכול לחיות בלי לבטא את החוויות שאני עובר".
מרוב שמכמתים היום הכל למספרים יכול להיות שהיצירה הפכה למוצר?
"הצגות שנעשות כדי להגיע לקהל רב, מאכילות בדרך את הצופים בקש וגבבה. תיאטרון רפרטוארי לא צריך להציג הצגות בידור. הצגה יכולה לדבר לקהל מבלי שתאבד ערך ומבלי לשחוק ולבזות שחקנים. כשהצגה משחקת 30 פעם בחודש, לא נשאר ממנה הרבה. התרגלנו לכמויות אסטרונומיות של הרצות. נכנסנו לתבנית של תיאטרון מסחרי וזה מכתיב תכנים. תיאטרון צריך להיות משקל נגד לטלוויזיה וכל ניסיון להתחרות בה הוא ההיפך המוחלט מייעודו. הטלוויזיה מבקשת להפוך אנשים לעדר. התיאטרון צריך לתת מקום לאינדיבידואל לחוות ולפתח מחשבה. טלוויזיה משעבדת. התיאטרון משחרר. אנחנו צריכים להיאבק על אלה שלא רוצים להיות עדר. להיאבק על העדר, יהפוך את התיאטרון לבהמה".
