דיאטת אמא: איך לגרום לילדים לאכול בריא?
המהפך התזונתי שעברה לימור עברון גילת היה חייב לחלחל בבית כולו: לילדים נשאר "סליק" ממתקים סודי, אבל איך לגרום להם לאכול בריא? האם לגלות שירקות מסתתרים בקציצות, או שהקמח הוחלף במלא? כללי הברזל להטמעת הרגלים
הכל התחיל אצלנו לפני כחמש שנים, עם הסרט "Supper size me": הסרט שבו מורגן ספרלוק החליט לאכול במקדונלד'ס במשך חודש שלם. הוא אכל רק שם, שלוש ארוחות ביום, ותמיד הגדיל את המנה כשהציעו לו. ספרלוק שמן ב-12 קילו בחודש הזה ורופאיו הזהירו אותו שעליו להפסיק מיד את הדיאטה המטורללת הזאת, אם חייו יקרים לו.
הזמנתי שני חברים של בתי עידן להקרנה חגיגית. עילי היה אז בן רבע לארבע, אבל הוא זוכר היטב את הסרט שהטה את כף התזונה בבית שלנו.
- כל הכתבות בנושא דיאטה
- בערוץ הבריאות ב-ynet
טורים קודמים של לימור:
- איך רזיתי 60 קילו ושמרתי על ההישג? טור אישי
התחלתי להתעניין בנושא, קראתי חומרים, שמעתי הרצאות ולפני שלוש שנים אפילו התחלתי ללמוד נטורופתיה. כמדאייטת זה שנים ארוכות הייתי חייבת להמציא את עצמי מחדש, והרעיון של אוכל בריא נראה לי מושלם.
יש משהו מסתורי באוכל הבריא, שגורם לך לצרוך כמות מתונה ושפויה ממנו. אני לא מכירה הרבה אנשים שממש מתנפלים על קערת כרוב או חסה, או שחומוס מונבט "עושה להם את זה".
האוכל הבריא הוא Good enough food במיטבו: הוא לא טעים מדי, לא מפתה מדי, הוא ענייני. וזה משהו שלצערי איבדנו בשנים האחרונות, אוכל וענייניות. מזון, כשמו, אמור לזון אותנו ולא להיות מענה לשלל מצוקות, תחושות ומצבים.
אם לא טעים - אפשר לירוק
מתוך מניעים אגואיסטיים לחלוטין, כדי שאוכל לשמור על עצמי בקלות בבית, סביבה שיש לה הכי פוטנציאל ל"נפילה", יצאתי למסע הזה שלפני יומיים הגיע לנקודת ציון משמעותית: הילדים שלי, מיוזמתם, אחרי אין ספור דיונים ותתי-דיונים, החליטו שהם מוכנים שבבית יהיה רק קמח מלא. לפני חמש שנים הם היו רוגמים אותי רק על הרעיון. אז איך הגענו למצב הזה?
בזמנו זה נראה לי כמו סרט מדע בדיוני לגיל הרך. ילדיי היו נטועים עמוק בהבלי הג'אנק של העולם, כמו כל ילד בגילם. בהתחלה הנהגתי משחק שבו צריכים לאכול חמישה צבעים מפירות וירקות. מי שעושה כך, מקבל תשבחות (בבית של יוצאי רומניה אין פרסים...). המשחק לא החזיק מים, אבל הביטוי "כמה צבעים אכלת היום" - נותר.
כדי שייחשפו בעצמם למזון ויחליטו בעצמם, הנהגתי כמה עקרונות ברזל:
- טועמים מהאוכל, אבל אם לא טעים אפשר אפילו לירוק בעדינות.
- לא צורחים באימה אם התגנבה פיסת קישוא לקציצת הבשר, למשל.
- אני אומרת בכנות מה מכיל המאכל, והילדים יכולים לבחור אם לאכול או לא.
- מדי פעם אוכלים מאכלים טעימים, משמינים ומספקים, אבל בכמות סבירה שלאחר מכן עפה מהבית.
הימנעות לא עובדת טוב. כשרק ילדתי, החלטתי שבבית שלי לא יהיו ממתקים. לא יכולתי לדמיין שגורל ילדיי יהיה כשלי. איך לומר בעדינות? זה לא עבד. יום אחד, לאחר שהתייעצתי עם אשת מקצוע, ייסדתי עם לא מעט חששות מגירת ממתקים. עד היום, יש לילדיי סליק ממתקים בבית - הם מדווחים לי על המפלס ואני רוכשת בהתאם.
אני לא יכולה לומר שאני לא פוקדת את האתר כש"בא לי משהו מתוק", אבל התיחום, המיקום והעובדה שהדבר מיועד לילדים – כל אלה מקטינים את הסיכוי שלי להיפגש עם החברים הקטנים והחומים האלה. גם בחירת הממתקים נעשית בשקלול הצרכים שלהם ושלי. כלומר, אעדיף שבבית שלי, מבצרי, לא יהיו את הדברים שמפרנסים את הפנטזיות הקולינריות שלי.
כמכורה כבדה, אני מעדיפה שהסביבה שבה אני אמורה להיות מוגנת אכן תהיה כזאת. מי שלובש גופייה ספוגה בבנזין, מוטב לו, שלא יעבוד במכבי האש.
לא מוכנה לרמות באוכל
ג'סיקה סיינפלד כתבה ספר בשם "Deceptively Delicious", טעים בצורה מטעה. היא הציגה מתכונים שאליהם הוחדרו, ללא ידיעת הילדים, רכיבים בריאים ושהילדים עדיין אכלו ברצון. בעיניי לא מצאה חן, התרמית.
ואל תחשבו שלא ניסיתי. חשבתי שאני חכמה, החלפתי חצי מכמות הקמח הרגיל בקמח מלא, והם מיד עלו על זה. קלוני נגלה לעין כל וגם חטפתי צעקות. מאז אני מדווחת דיווח אמת (כמעט תמיד...) על הרכיבים. לפעמים אני כל כך בטוחה שמה שהכנתי טעים, אז אני לא מגלה מה מכיל הפריט. מי שרוצה שיטעם ומי שלא - לא צריך.
כשהתחלתי להרצות בזכרון יעקב בבתי ספר הרצאות שכותרתן "למה לי לאכול בריא?" (אל תחשדו בי, כרגיל, ביחצנות: אני עושה זאת בהתנדבות ורק בזכרון יעקב), אמר לי בני שלא אציג את עצמי כאמא שלו. לאחר שהרציתי בפני השכבה שלו הוא אמר לי בשקט "אמא, את כבר יכולה להגיד שאת אמא שלי, הבנתי שזה דווקא טוב...". ציפור שמחה צייצה לי חרישית בלב ולא הוספתי מילים, כדי לא לקלקל את הרגע.
תמונת מצב עדכנית: הילדים אוכלים לחם מלא או פיתות עשויות בבית, מעט מוצרי חלב, ירקות, תפוחים, פסטה מקמח כוסמין מלא (אין הבדל בטעם, רק המחיר קצת מרגיז), מרקים בכל הצבעים, תבשילי קטניות ודגנים.
נדיר שעילי נוגע במזון מטוגן, על פי החלטתו. אני דווקא אומרת לו שבמתינות ניתן לצרוך הכל. באירועים, כשהם הרחק מעיניי הבוחנות, הם עצמאיים להחליט לפי שיקול דעתם ואני שומרת את המחשבות ואת הפה הגדול שלי לעצמי, לא מתחקרת ולא אומרת "אמרתי לך". עם זאת, אני משתדלת לא לשלוח אותם גוועים ברעב לאתר שיש בו ממתקים וג'אנק. אני מאמינה שהעובדה שהם לא מורעבים עוזרת להם לבחור נכון.
מוצרים שלא מכניסים הביתה
מוצרים שלא נכנסים אליי הביתה הם: מוצרים שיש בהם שומן טראנס, או כפי שאוהבים לקרוא לו במכבסת המילים: שומן מוקשה. בעברית פשוטה קוראים לזה מרגרינה, אבל אני ראיתי גם חומוס מתועש שהכיל שומן טראנס. גם מוצרים עם צבע מאכל לא נכנסים אליי הביתה, ועוגות יום הולדת מתקשטות בסוכריות שוקולד או באגוזי קשיו.
לאחרונה התחלתי לשים לב לנוכחות של סוכר שמקורו בסירופ תירס. הוא זול ולכן קורץ ליצרנים, אבל המנגנון שבו הוא עובד פתלתל וערמומי, ומחקרים הראו שיש לו יד ורגל ישירות בעליית רמות הסוכרת בארצות הברית. תופתעו לראות עד כמה נפוץ סירופ התירס במטבח, מסתתר לו בין יתר הרכיבים כאילו הוא חבר. עדיף אפילו סוכר, שגם הוא, בואו ונודה, לא ממש ידיד.
בעלי, בחיוך סלחני, בדרך כלל זורם עם השיגעונות שלי. אם לא בא לו לטעום חצילים בשש בבוקר (הוא מתלונן לחברים על כך שאני מכריחה אותו לטעום דברים משונים בשעות מוזרות), אני מניחה לו (קצת נרגנת, כי איך אפשר לא להתלהב מיצירת המופת שהבאתי?). הקינוח האהוב עליו הוא רימון עם פומלה. הרבה עבודה, אבל זה קינוח מצוין, אלגנטי ומספק.
גם עוגת רואו פוד שהכנתי לאחרונה, זכתה לתואר "העוגה הכי טעימה שאכלתי" על ידי בעלי וגם המורה שלי לתזונה סינית, אדם שלא אוהב בכלל מתוק. גם פנקייקים מקמח מלא ומחלב צמחי (אורז ושקדים) נאכלים יפה.
נכון, אוכל בריא יקר יותר
עוד נקודה למחשבה היא עניין המחיר: אין ספק שאוכל בריא יקר יותר. זה מרגיז, מיותר ומצריך לדעתי חקיקה שקשורה בסבסוד ועידוד האוכלוסייה לצריכה בריאה ונכונה, ולו בשם האינטרס הלאומי של הפחתת עלויות הטיפול בנזקי האכילה הגרועה. אני מדברת על דברים בסיסיים כמו קמח מלא, חלב שלא מן החי, ירקות ופירות בלתי מרוססים, מהונדסים או מדושנים.
חלב כמו שאנחנו צורכים במשפחה עולה בסביבות 14 שקל לליטר. יקר, אין ספק, אבל הצריכה שלו צנועה מאוד, משהו כמו ליטר אחד בשבוע, כך שבשורה התחתונה זה יוצא זול יותר.
אבל כשבחולשת הרגע אני קונה חלב רגיל, תוך יום הולך ליטר על קפה, שייקים ועוד מוצרים שבבסיסם חלב. אז מה עדיף?
הבית כולו השלים עם אי נוכחות חלב ניגר במקרר, וזה לא היה קל. עד שלא כולם התרצו והסכימו על תחליף, הקפדתי שיהיה חלב בשגרה. זהו מסע ארוך, חייבים להצטייד בהרבה אמונה בדרך, סבלנות, שכפ"ץ כנגד פה של ילדים זועמים ולא להרים ידיים. אם אתם כהורים לא ממש מאמינים שזו דרך כדאית, יהיה לכם קשה מאד להנחיל את זה לדור הבא.
לא מאיצים מ-0 ל-100 בשנייה. כל מאמץ שנעשה בכיוון - מבורך: להפחית משקאות מתוקים, להוסיף ירקות ופירות, להתחיל לפלרטט עם הכיריים המיותמות, לנסות דברים, "להדליק" את יושבי הבית על מתכונים מגניבים (ויש כאלה), ולהוריד מטוגנים מהתפריט.
פיצה ביתית
החומרים:
לבצק:
500 גרם קמח (למיטיבי לכת: קמח מלא כוסמין או חיטה)
1 כפית שמרים
1 כפית מלח
1 כפית סוכר
1 כוס מים חמימים ועוד קצת, או תה צמחים
2 כפיות שמן זית
לציפוי:
100 גרם עגבניות מרוסקות או רסק עגבניות
1 כפית מלח
1 כפית סוכר
1 כפית אורגנו יבש
200 גרם גבינת מוצרלה מגוררת
אופן ההכנה:
הבצק:
1. לשים את כל החומרים יחד, עד קבלת בצק גמיש אך לא דביק. משהים לתפיחה במשך כשעה.
2. מחממים את התנור לטמפרטורה של 190 מעלות.
3. משטחים את הבצק בתבנית מרובעת משומנת בשמן זית.
הציפוי:
מערבבים היטב את העגבניות, המלח והסוכר.
ההרכבה:
1. מורחים את רוטב העגבניות על הבצק.
2. מפזרים על הרוטב את האורגנו וגבינת המוצרלה.
3. אופים במשך 20 דקות.
לפנייה לכתב/ת 
