הרב לאו, להיות צודק זה לא מספיק

הרב בני לאו הכריז בשבוע שעבר כי הוא מתפלל לכך שהרב יוסף שלום אלישיב "ייגאל מייסוריו", ובכך עורר עליו את קצפם של רבים, עד שגם "מקורבי הרב אלישיב" הודיעו - כך על-פי דיווחים במדיה החרדית - כי הוא "קרוב לרפורמי".

מה בעצם אמר הרב בני לאו? הוא ציטט גמרא ממסכת כתובות על שפחתו של רבי, שביקשה שנשמתו תיפרד מגופו המעונה, ועל כך כתב אחד הראשונים (הר"ן) כי לעתים, אכן עדיף לו לחולה שיתפללו עליו שיעבור לעולם שכולו טוב.

דבריו של הרב לאו אינם המצאה שלו, והם גם לא אינטרפרטציה אישית לדברי הגמרא. בספרות התיעודית של גדולי ישראל קיימים סיפורים על גדולים שהתפללו עבור יהודים אומללים, שייפסקו ייסורי הגיהנום שאותם הם חווים (ראו למשל ספור מרתק על כך בספר "מטבעות של אש" של הסופרת רייזל פרידמן).

מאחר שעל תוקף דברי הגמרא והראשונים אין עורר, נותרנו איפא עם שאלה לגמרי אמפירית, האם הרב אלישיב אכן נמצא אכן במצב שבו יש להתפלל כי ייסורי גופו ייפסקו, והאם הוא עצמו אכן היה פוסק כך?

איני פוסק וגם איני רופא, אך אפשר להניח כי הרב היה מבקש להתפלל עליו שיוכל להמשיך לחיות, ללמוד, להתפלל, ולקיים את הדור. הרב לאו סבור כנראה אחרת, ועל כן אמר את שאמר. אפשר להאמין כי האמירה הגיעה ממקום אמיתי וכן, אולי אפילו מדאגה

כנה, אבל האם היה זה נכון?

בימים אלו של מחלתו הקשה של "גדול הדור", מתכנס הרחוב החרדי אל תוך עצמו, עטוף בכאבו, וחרד לגורל מנהיגו. המתח והרגישות עצומים, בלתי נתפסים כמעט. השיחה ברחוב מתחילה כמעט תמיד ב"מה שלום הרב אלישיב?" ו"האם אמרו משהו על שיפור?" סף הפגיעות ופקיעת העצבים נמוך מאוד. הצמא למידע אופרטיבי כלשהו רב, וכל אייטם איזוטרי נהפך לאירוע חדשותי בקנה מידה מגזרי.

את המצב המתוח הזה צריך היה הרב לאו לזהות, ולהכיר כי גם אם קביעתו נכונה בעיניו, לא בהכרח ראוי לתת לה ביטוי פומבי, שיביא לכעס וצער מיותר אצל אנשים רבים. ועל כך כבר היה מי שאמר "היה חכם, אל תהיה צודק".