עקר בית: באמריקה זה נפוץ - בישראל פחות

כאשר באים ובודקים את מצבן של נשים בדרגי ניהול בכיר בישראל, מהר מאוד מתברר שרבות מדי נשארו מאחור ושהאחוז של נשים בדרגי ניהול הינו קטן משמעותית ממספרן באוכלוסייה העומד על 51%. נושא זה שונה לחלוטין בארצות הברית, שם נשים הן רוב בכוח העבודה.

• כשליש מהאימהות חשות אפליה בקבלה לעבודה
• דירוג מעלה: 76% מבעלי השכר הגבוה - גברים
  

אם בישראל אנו יודעים על פערים של עשרות אחוזים בין גבר לאישה, כשעל מילוי אותו תפקיד גבר יכול להרוויח עשרות אחוזים יותר מאישה, הרי שבארצות הברית כרבע מהנשים הנשואות מרוויחות יותר מבן זוגן ונשים בנות 30 ומטה משתכרות בממוצע יותר ממקביליהן הגברים.

נשים רבות התרגלו לשים את המשפחה לפני הקריירה ובולמות עצמן בטיפוס מעלה מעלה בסולם הדרגות, משום שהן רואות את התובענות הרבה הנדרשת מתפקיד בכיר ולכן נעצרות במקום בו יוכלו לשלב את הבית עם הקריירה בצורה נוחה יותר.

יחד עם זאת, יש עלייה הדרגתית, איטית, של גברים שמוכנים לקחת את עול הבית והמשפחה עליהם כדי שבת זוגם תוכל להתקדם ולטפס בסולם הדרגות.

"מאחורי כל מנהלת מצליחה יש גבר שתומך"

האמרה המוכרת "מאחורי כל גבר מצליח יש אישה שתומכת", מרחיבה את עצמה ובהדרגה ניתן לראות שגם "מאחורי כל מנהלת מצליחה יש גבר שתומך".

די ברור, וגם מחקרים רבים הצביעו על כך, שאם שני ההורים במשפחה נושאים במשרות בכירות, תובעניות, הבית והילדים יכולים להיפגע בצורה משמעותית. לכן, נשים נהגו, ועדיין נוהגות, להיות אלו שמוותרות כדי שבן הזוג יוכל לממש את הקריירה שלו גבוה ככל שיוכל.

מצד שני, מתחיל להתפתח מודל שני, שבו כאשר שני בני הזוג מבינים שאכן באם שניהם יחזיקו במשרות בכירות, ילדיהם וביתם יכולים להינזק, מישהו צריך לוותר וזה יכול להיות דווקא בן הזוג, הבעל.

כשקרלי פיורינה מונתה בארצות הברית לאישה הראשונה שמשמשת מנכ"ל בראש חברה הנמצאת ברשימת עשרים החברות הכי גדולות של פורצ'ן - היולט פאקרד, HP - בעלה, פרנק פיורינה, ייצר כותרות כאשר פרש מהקריירה שלו כדי לתמוך בה כעקר בית.

הסטיגמות עדיין קיימות

מגמה זו מתחילה להתרחב בארצות הברית יותר ויותר, אך הסטיגמות עדיין קיימות כלפי גברים שנשארים בבית ושבת זוגם היא זו שמביאה הביתה את תלוש המשכורת. ישנם בלוגים של גברים אשר כותבים על התסכול ומצד שני על השמחה בתפקידם, בדיוק כמו נשים שמוותרות על קריירה ומוצאות עצמן מתנדנדות בין תסכול לסיפוק.

ספרה של בטי פרידן "המיסטיקה הנשית", שבו היא זיהתה בקרב המעמד הבינוני המתגורר בפרברים בארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה, "מיסטיקה נשית" - אידיאל נשיות הדורש מנשים למצוא את זהותן ואת משמעות חייהן דרך חייהם של בעליהן וילדיהן, נכון בחלקו גם בימינו. לגרסתה של פרידן, נשים "חונכו" ועודדו להגביל את עצמן לתפקידים צרים של עקרות בית ואמהות, מה שמנע מהן את ההזדמנות והסיפוק לפתח זהות משל עצמן.

בארצות הברית, חוקרים שונים חוזים שייתכן שב-2020 אנו ניתקל ב"מיסטיקה הגברית"- במקום אישה שמוותרת על מימוש עצמי וחיה את חייה דרך ילדיה ובעלה, אנו ניתקל יותר ויותר בגברים אשר מוותרים על מימוש עצמי וחיים את חייהם דרך ילדיהם ורעייתם.

חשוב לומר ששני מצבי הקיצון, בהם גבר או אישה מוותרים על זהותם למען משפחתם, אינם בריאים ובסופו של יום הם גובים מחיר כבד הן מהאדם עצמו והן ממשפחתו. פרידן הזכירה בספרה סטטיסטיקות שונות שהראו כיצד נשים אלו נחשפו יותר להתמוטטויות עצבים, התאבדויות, ניסיונות אובדניים, קרירות מינית, ניאוף, דיכאון לאחר לידה, אלכוהוליזם ומחלות נפש.

וברוח דבריו של גראוצו מרקס - "נישואין הם מוסד נפלא. אבל מי רוצה לגור במוסד?".

לסיכום 

• כבני זוג, חשוב להיות ערניים לנושא ניהול קריירה בתוך משפחה וזוגיות. ישנו מעין חוזה בלתי כתוב בתוך זוגיות שבו "מוסכם" מי יישא יותר באחריות כלפי הבית ומי כלפי חוץ. כדאי לבדוק שהחוזה הזה אכן מתאים לשני בני הזוג, לאורך זמן, ומה המחירים שמשלמים כולם בשלו.

• ניתן לבדוק אפשרות בה שנים מסוימות מקדיש אחד מבני הזוג להתפתחות בקריירה ובשנים שלאחר מכן, בן הזוג השני נושא במושכות בתחום הקריירה- ברור שזה לא קל, אך זה יכול למנוע מצבי תסכול מתמשכים ולתת לכל אחד להרוויח משני העולמות.

• חשוב שגם בן הזוג שמתפקד יותר בבית יבנה לעצמו זהות משלו, עוגנים משלו בחייו, כדי להיחשף פחות למחירים השליליים כאשר אנו מוותרים על חלק משמעותי בזהות שלנו.

• ישנה מדיניות שחשוב שתובל על ידי המדינה ובה יעודדו יותר גברים על ידי מתן תמריצים שונים, להשתתף ולקחת חלק פעיל יותר בחופשות לידה ובגידול משפחתם. ברשות לקידום מעמד האישה, הפועלת במשרד ראש הממשלה, החלו לבצע פעילות בנושא, אך חשוב לעגן זאת בחקיקה ובחינוך. 

הכותבת היא מנכ"ל התמרה - תהליכים בעיצוב חיים. ניתן לפנות אליה בדוא"ל