חורף של דרי הרחוב: "קר, אבל מרגיש כמו גיהנום"
ברחובות, על ספסלים, בגינות ובחדרי מדרגות - מחוסרי בית בישראל מנסים לשרוד בחורף. כמה הומלסים חיים בארץ? מי מסייע להם? ולמה חלקם מוותרים על מיטה ושמיכה בהוסטל? "אני בתחתית", אומר מחוסר בית, "אבל לא יכול להיגמל מסמים"
לדבריו הוא אוכל ארוחה אחת ביום, בבית תמחוי באזור. "זאת המציאות שבה אנחנו חיים. יש אנשים שיש להם וילות ומכוניות וכאן לאנשים אין מה לאכול".
אתה לא יכול למצוא מקום באחד ההוסטלים שמיועדים למחוסרי בית?
"שלחו אותי ממקום למקום, עברתי מפה לשם. לא מצאתי מקום".
יבגני לא לבד. אמנם אין בישראל נתון רשמי על ממדי תופעת דרי הרחוב, אבל משרד הרווחה מכיר ב-2,000 כאלה,
וארגונים חברתיים מעריכים כי מספרם גבוה מ-3,000. הפער נובע מהבדל בהגדרות בין הגורמים השונים: משרד הרווחה מגדיר דרי רחוב "אנשים בגירים החיים במרחב הציבורי, מאופיינים בהיעדר מקור קיום קבוע, חיים בניכור או בנתק משפחתי ונעדרים מעגל חברתי. במקרים רבים הם בעלי רקע של חולי פיזי ו/או נפשי ורבים מהם מכורים לאלכוהול וסמים".
ב-2011 חלה עלייה במספר מקרי המוות בקרב דרי רחוב. 45 מהם מתו באותה שנה, לעומת 36 ב-2009 ו-24 ב-2008. עם זאת, יתכן שהעלייה נובעת משינוי באיסוף הנתונים: מ-2010 נדרשות הרשויות המקומיות לדווח על דרי רחוב שמתו בתחומן גם אם לא היו מטופלים או מוכרים להן.
אז מי מוגדר "דר רחוב"?
משרד הרווחה מפעיל 20 מסגרות טיפוליות ארציות לדרי רחוב, רובן כוללות לינה. "כל דר רחוב המוכן להתפנות לאחת מהמסגרות הללו ימצא מקום ומיטה חמה", טוענים במשרד.
אבל רלי קצב חושבת אחרת. היא מנהלת תחום קצה בעמותת עלם (לנוער במצבי סיכון), שמפעילה מספר מרכזים לצעירים וצעירות בני 24-18, ולדבריה, "יש כאלה שנותרים בחוץ. בניגוד להערכות של משרד הרווחה על 'דרי רחוב', אנחנו מדברים על 'חסרי בית'. זאת הגדרה רחבה יותר והיא כוללת גם כאלה שקורת הגג שלהם מסוכנת. למשל, נשים שישנות אצל סרסורים שפוגעים בהן".
לדברי קצב, רק בתל אביב ובירושלים מטפלת עמותת עלם בכ-700 מחוסרי דיור בני 24-18: "לכן אני מתקשה להאמין שיש רק 2,000 דרי רחוב בכל הארץ. הבעיה היא בהגדרה המצמצמת ובעובדה שאין מספיק מקלטים ומסגרות חירום שלא מותנות בגמילה, התנקות או בקשר טיפולי עם עובדת סוציאלית.
"חלק מהאנשים לא מסוגלים להביע את רצונם בשיקום כשהם ברחוב, ולכן אין להם אפילו מיטה לשים עליה את הראש. במזג אוויר כזה חסרי הבית מספרים על שימוש גדול יותר באלכוהול ובסמים. הם מוצאים מחסה במקלטים, במבנים נטושים ובחניונים והם עושים הכול כדי לשרוד".
כתבות נוספות בערוץ החדשות של ynet:
- נתניהו הודה לאשל ולא גיבה את בכירי הלשכה
- השר כץ: נמאס לציבור מהכוחנות, הרכבת תנוע
- שוב מסתבך: יצחק חדיף יואשם בניסיון סחיטה
- הימור כושל: סחטו והשקיעו בתמונות "הסנדק"
אלה לא תנאים לבני אדם, רק לחיות
עו"ד גיל-עד חריש, יו"ר עמותת "לשובע" המפעילה הוסטלים לדרי רחוב בתל אביב, מספר כי בסוף השבוע הסוער האחרון ישנו במעונות של העמותה 80 איש: "יש מקום לעוד, אבל מי שנמצא בחוץ הוא ברמת אומללות כזאת שלא ניתן לעזור לו. אלו משתמשים שלא מוכנים להתנקות אפילו לכמה דקות. איש לא יודע לספור אותם ולאף אחד אין נתון מדויק. אלה אנשים שכמעט איבדו צלם אנוש.
הם לא מסוגלים להיפטר מהסמים אפילו לזמן קצר. הם רק גרים בחדרי מדרגות ומנסים לשרוד את הקור".
אחד מדרי הרחוב ליד התחנה המרכזית, שמזדהה בשם "ביטון", מספר מדוע הוא מעדיף להימנע מלינה בהוסטל. "אני כבר שש שנים ברחוב", הוא מסביר. "אני בתחתית של התחתית בגלל שימוש בסמים. בשביל לישון בהוסטל אני צריך להתנקות, ולזה אני לא מסוגל. אז אני גונב שמיכה מפה או שמיכה משם וישן בגינה. אבל בלילות האחרונים הקור חודר לנשמה".
ניקולאי (34), חסר בית מתל אביב שמצא מקלט בהוסטל "גגון" שמפעילה "לשובע", מספר שרק לפני חודש עזב מסגרת טיפולית שבה ניסה להיגמל מסמים ואלכוהול. "לא יכולתי להחזיק שם מעמד. ל'גגון' הגעתי אחרי שניסיתי לשרוד בקור הלא נורמלי של החודש האחרון בשינה על ספסלים ובכניסות לבניינים. אבל זה היה קשה. אני מרוסק.
"אלה לא תנאים לבני אדם, רק חיות יכולות להסתדר ככה, בלי מקלחת, בלי תחתונים, בלי גרביים יבשים, בקור, בגשם, כשאנשים מסתכלים עליך כאילו אתה כלב מסכן אבל לא עוזרים. הייתי הולך להורים שלי, אבל הם לא מוכנים לקבל אותי בחזרה. בשבילם אני מת".
לפנייה לכתב/ת 
