"חלומות מפלסטיק": דיון אתי בעולם הסינתטי

לד"ר דב קליין, מנתח פלסטי וכוכב "חלומות מפלסטיק", יש מעריצה חדשה. שמה אודל רמז והיא ילדה בת 14, מקסימה, אינטליגנטית ורהוטה, שמגיעה לקליניקה שלו כדי לעבור ניתוח אוזניים. כל הקסם שבעולם לא מסתיר את העובדה שיש לה שתי אפרכסות בולטות - בדיוק כמו לד"ר קליין, שמצביע בפניה על הדמיון בין האוזניים שלו לשלה.

• ראיון: עמנואל הורי לא רוצה לראות קמטים
  

"למה לא עשית ניתוח", היא תובעת לדעת. היא בת לעידן שבו עיצוב הגוף למידות אופנתיות יותר מאלה של הטבע הוא כמעט ברירת מחדל. הוא לא יודע לענות מדוע לא נותח. בדרך חזרה הביתה, אחרי פגישת ייעוץ בה אודל מצהירה שהיא זו שמובילה את המשפחה להסכים לניתוח ולא להיפך, היא אומרת: "אני מעריצה אותו בגלל שהוא אוהב את האוזניים שלו... אני גם רוצה ככה לאהוב את עצמי, כמו שאני".

כוכבי "חלומות מפלסטיק". (צילום: אלדד רפאלי)

בפרק הראשון של הסדרה מתרחש נס קטן. שלוש המטופלות שמגיעות לקליניקה של קליין כדי לשפץ, להרים, להגדיל, להצמיד, לפסל ולהזריק, יכולות לשמש לצופה כאיורים לבעייתיות העצומה הכרוכה בתעשיית הפלסטיק, אם רק ירצה: הסדרה לא מלווה בקריינות או בשאלות ותשובות, והיא מעין דוקו-ריאליטי שבו המצלמה לכאורה לא מתערבת בתהליכים המתרחשים בפניה - היא רק מזמינה אותנו לפרש אותם. הפרשנות תלויה כמובן בזהותו של הצופה ומהותו של העולם הפנימי שהוא מושיב על הכורסה מול המסך.

כך, ייתכן מאוד ש"חלומות מפלסטיק" תרפד עוד את כיסיו התפוחים של קליין, מנתח שסלביות ודוגמניות נוהרות אל מרפאתו בקצב מסחרר, כאשר המשוכנעות מבין הצופות (כן, בעיקר צופות. גברים מתנתחים גם הם, אבל לא בהיסטריה המונית) יאמינו כי הוא האיש הנכון להשתיל להן שקיות סיליקון במקום שדיים. אבל אפשר גם אחרת, והנה הזמנה לפרשנות קצת שונה, שבה הכוכב האמיתי הוא המבט האירוני, המפוכח והחכם של עידית אברהמי, במאית שבחרה לתת לנו להחליט בעצמנו.

כי כבר בתחילת הדברים, כשקליין נכנס למרפאתו העסוקה ומברך סוללה של נשים בחלוקים לבנים ב"בוקר טוב בנות", מתגלה יחסו המתנשא-פונקציונלי לבנות המין השני. בהמשך, כשאודל נתקפת פחד עמוק (ומוצדק) רגע לפני הניתוח ומסרבת לעבור אותו, הוא מציע "לתת לה משהו נגד פחד", ודואג בעיקר ללוח הזמנים שלו ("טוב, תכניסו את ההגדלה", הוא אומר. להגדלה אין שם. היא רק הגדלה).

ולעמנואל הורי, מנותחת סדרתית שזה לה הטיפול המי-יודע-כמה, אשה שכל ישותה זועקת שמשהו כאן ממש לא בסדר, הוא מציע "פיסול פנים" במקום שבו אולי צריך טיפול פסיכולוגי - אחרי שלושה ניתוחי חזה, שלושה ניתוחי אף, שפתי ברווז סטייל גיל ריבה, הרמת עפעפיים ומה עוד. אלה דברים שצריכים להדאיג, אפילו מאוד.

ומה יעשה בקטיה טימופייב, דוגמנית בת 17 שחייבת הגדלת חזה כי היא מפסידה אודישנים להלבשה תחתונה? הוא מציע את הגודל הנכון בעיניו, מודד ושמח לראות שביחד עם הסיליקון היא תגיע למידת חזה 90, שזה "מושלם". לא מאמינים? תבדקו באתר של קליין, שם טימופייב כבר מופיעה בתמונות של "אחרי" בבגדי ים חושפנים.

זה ייגמר הרבה מעבר לחזה

תעשיית ההשלמות זקוקה להסברים: נשים (טוב, גם גברים) מוכנות לסכן את חייהן ובריאותן בפרוצדורות אלקטיביות יקרות נורא, להעז ולסבול כאבי תופת וסיבוכים ופחדים, רק כדי להשיג - מה בדיוק? במקרה של עמנואל הורי, כלום: הניתוחים לא קידמו את קריירת המשחק שלה, או את בטחונה העצמי. היא לא רוצה להזדקן בכלל, אף פעם, ולהישאר תמיד "ככה". אבל ה"ככה" הוא כבר בעיקר עבודת איזמלים שמחייבת תחזוקה מתמדת.

מתוך הסדרה. מאחורי הסיליקון מסתתר הדיון האמיתי(צילום: אלדד רפאלי)

אודל, כואב הלב, חשופה ללעג של בריות אכזריות בנות 14, שלא מפסידות הזדמנות לקרוא לה "דמבו". וטימופייב מובלת למרפאה בעקבות הצעה נדיבה של הסוכנת האגרסיבית שלה, אותה הנערה פוחדת מאוד לאכזב. בין לבין, שוטים של בובות מושלמות מחלונות ראווה ממחישים את הקלות הבלתי נתפסת של אימוץ אידאל יופי סינתטי והפיכתו לאפשרי, נגיש ופרטי.

ורק ד"ר קליין יכול להמשיך לחיות בנחת עם הקמטים והאוזניים שלו, מפני שכרגע אין תביעה חברתית גורפת מגברים להתייפות תחת הסכין. ורק ד"ר

קליין יכול לנתח נערות מבלי שנערך עמן בירור מקיף - בפני המצלמה - על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בהחלטותיהן.

צפיתי רק בפרק הראשון מתוך עשרה. כדי שהסדרה הזאת תהיה יותר מכרטיס ביקור אטרקטיבי למנתח מצליח במיוחד, הייתי רוצה לראות בה את הכאבים והחרטות, הפשלות והייסורים שחלק מהמנותחות עוברות: עברה של עידית אברהמי כבמאית רצינית ב"העיתונאים" ובדיוקן הרגיש והיפהפה שיצרה על תיאטרון החאן, הוא סיבה טובה ש"חלומות מפלסטיק" תמשיך לעורר עניין, מחשבה ומשהו מעבר לדיון ביתרונות החזה החדש של קטיה טימופייב.