שלושה לטנגו: משפחה מסוג אחר
שני פינגווינים ופינגווינית תינוקת אחת, מציגים לקהל הקוראים הצעיר הזדמנות להכיר משפחה חדשה. "שלושה לטנגו" הוחרם אמנם במשך שנים בעקבות ההורות החד-מינית שבו, אבל לכבוד יום המשפחה יצא כעת בעברית. וטוב שכך
אתה יודע שעשית משהו טוב בארצות הברית כשמחרימים את הספר שלך. זאת אומרת, אם כתבת ספר ומחרימים אותו בבתי ספר ובספריות עירוניות, משמעות הדבר שהיצירה שלך נמצאת בחברה טובה למדי, לצד "מלכוד 22", "התפסן בשדה השיפון", "אל תיגע בזמיר", "של עכברים ואנשים", "הרפתקאותיו של הקלברי פין", "הארי פוטר", "קן הקוקייה" וגם The New Joy of Gay Sex, מילא.
נכון שבסין למשל החרימו גם את "אליס בארץ הפלאות" ובבריטניה את "לוליטה", אבל בארצות הברית השמרנית מספיק לטבול את קצה הבהונות בנושאים כמו נישואי הומוסקסואלים, הומוסקסואליות בכלל והומוסקסואליות אצל חיות בפרט (המצאה מוחלטת, אומרים הדתיים) - כדי להפוך מיד למוקצים לכל החיים במספר לא מבוטל של מדינות.
ספר הילדים "שלושה לטנגו" (And Tango makes three) של הסופר ג'סטין ריצ'רדסון והמחזאי פיטר פרנל זכה בתואר המפוקפק "הספר המוחרם ביותר בארצות הברית" במשך ארבע שנים ברציפות, בין 2006 ל-2010, מלבד חריגה קלה ב- 2009, אז הסתפק במקום השני "בלבד", כך על פי נתוני איגוד הספריות האמריקני.
טנגו לכולם
"שלושה לטנגו" מציג לילדים את משפחות הפינגווינים המתגוררות בגן החיות שבסנטרל פארק, ניו יורק. כשכל הפינגווינים מצטוותים לזוגות בעונה המתאימה, הופכים רוי וסיילו, שני פינגווינים זכרים, לחברים הכי טובים. השניים שרים זה לזה, קדים זה לזה וצוללים יחד. המטפל שלהם, מר גרמזי, מגיע למסקנה כי "הם כנראה מאוהבים".
כמו שאר זוגות הפינגווינים, גם רוי וסיילו רוצים לדגור על ביצה משלהם ולהקים תא משפחתי חם, תרתי משמע: "לרוי ולסיילו לא היתה ביצה לדגור עליה. לא היה להם אפרוח תינוק להאכיל, לחבק ולאהוב. הקן שלהם היה נחמד - אבל ריק". אחרי שניסיונות לדגור על אבן מזדמנת התגלו כעקרים, מצא מר גרמזי רעיון והגיש להם ביצה עזובה שהייתה זקוקה להשגחה. רוי וסיילו אימצו את הביצה בשמחה, חיממו אותה ודגרו עליה, עד שבקעה מהביצה טנגו, פינגווינית קטנה חדשה, והשלושה המשיכו לתפקד כמשפחה מאושרת שמתכרבלת יחד בלילה בקן.
אחרי תמצות העלילה הזה, קל להבין מדוע הספר נקלע ללבה של מלחמת תרבויות אדירה, וכל כך הרבה ספריות נתבקשו על ידי הורים להרחיק את הספר מאזורים הנגישים מדי לנפשות הרכות והתמימות של ילדיהם - וכל זה מול חופש הדיבור המעוגן חוקתית. האם הורות חד-מינית היא מודל ראוי להציג בפני הילדים? האם בפרסום הספר יש כדי לאשר מלכתחילה משפחה שכזו? לא פשוט להיות פינגווין בימינו, אין ספק.
והנה ההפתעה: סיפורם של רוי וסיילו הוא למעשה סיפורם האמיתי של זוג פינגווינים זכרים בסנטרל פארק, שגילו זה את זה ב-1998 וב-2000 הפכו הורים לביצה מופרית שהיתה שייכת לזוג פינגווינים אחר, שלא יכול היה לטפל בה במקביל לביצה נוספת. המטפל רוב גרמזי החליט להעניק לבנים את הביצה, "ואיתה את ההזדמנות להפוך למשפחה". וגם - המחברים בעצמם הם זוג כבר 16 שנה ומגדלים יחד ילדה בת שלוש.
ביצה מחוץ לארון
הומוסקסואליות זוהתה בקרב מאות מינים של בעלי חיים, לעתים בשיעור העולה על זה שבאוכלוסיית בני האדם, ואי אפשר להתעלם מהקשר בין הסיפור של רוי וסיילו למציאות שאיתה מתמודדות משפחות חד-מיניות יום-יום ולפערים המודגשים, לעתים בכאב, במיוחד ביום המשפחה החל היום.
בישראל, למשל, האפשרות שזוג הומוסקסואלים יאמצו - כמו רוי וסיילו - ילד הזקוק למשפחה, אמנם פתוחה חוקית ונמצאת במגמת עלייה בשנים האחרונות, אך עדיין אינה נפוצה במיוחד. לא מעט מהם נאלצים לשלם עשרות או מאות אלפי שקלים על פונדקאות בחו"ל כדי להקים משפחה.
עמדתם של מחברי "שלושה לטנגו" ברורה ומבקשת לנרמל את העניין: שלושת הפינגווינים
הם יחד "כמו כל הפינגווינים בביתן הפינגווינים וכל החיות בגן החיות וכל המשפחות בעיר הגדולה מסביבם" (חוסר הפיסוק במקור). המטפל, מר גרמזי, מקבל בקלות את העובדה שרוי וסיילו מאוהבים, וגם הילדים וההורים המבקרים בגן החיות מעודדים אותם - ולכל הפחות אינם מעניקים להם יחס שונה, "בדיוק כמו משפחות הפינגווינים האחרות".
אבל צריך לזכור ש"שלושה לטנגו" הוא גם פשוט ספר ילדים, וככזה הוא עומד בכבוד בכמה קריטריונים מתבקשים. יש בו הרבה כבוד לסיפור עצמו, שמובא בצורה שאינה דרמטית או מתלהמת, לצד איורים רגועים בצבעים רכים. בספר יש גם כבוד לילד, שיוכל לשאול את השאלות בעצמו ולשפוט בעצמו, אם יהיה בכך צורך. הוא אינו מציף בכוח סוגיות של הורות הומו-לסבית, שילד בוודאי אינו מסוגל להכיל, אלא מעמיד את האפשרות הזו כקיימת וכלגיטימית לצד אפשרויות נוספות.
בשורה התחתונה, זהו סיפור קטן ומקסים על משפחת חיות קצת אחרת ועל אהבה לילדים, שכמעט אפשר לכנות אותו "אנושי", אלמלא היה מדובר בפינגווינים. ואלא אם כן אתם במקרה אמריקנים או בעלי רגשות דתיים עזים, הוא מוצלח מספיק כדי לעמוד בגאון גם בספרייה שלכם.
"שלושה לטנגו", ג'סטין ריצ'רדסון ופיטר פרנל, איורים: הנרי קול, תרגום: אורי שרון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן.
