"זוהר": סרט שהוא קורבן אופנה
מי שציפה ללמוד מהסרט "זוהר" משהו בעל ערך על הוליווד הנוצצת של פעם, התאכזב. כן, אפשר למצוא יופי בשמלות של הכוכבות הגדולות, אבל הקסם שלהן לא מתמצה במלבושים
אם הקלטתם, אפשר למחוק בלי ייסורי מצפון. אם צפיתם, הבה נתבוסס ביחד באכזבה, כי "זוהר" של הבימאית גאלשקה מאראביוף, ששודר אמש בערוץ 8, היה ברגעיו הטובים - דוגמה מצוינת ל"איך לעשות סרט דוקומנטרי יומרני, מנופח, דידקטי ובלתי מנומק". חבל.
מהו זוהר? שאל הסרט את עצמו ואתכם, והביא אל המסך שני ראשים מדברים: היסטוריון קולנוע והיסטוריון אופנה. בין שניהם אמור היה להיווצר מין שיח דקונסטרוקטיבי אודות המונח הערטילאי הזה - התכונה שכל צופה קולנוע יכול להצביע עליה כשהיא מתרחשת על המסך, אבל לא יכול להסביר אותה. אבל במקום ההבטחה והיומרה, בסופו של דבר קיבלנו דיון ארכאי על תרומתם של מעצבי תלבושות בראשית התעשייה ההוליוודית לאופנת ההמונים.
בחמש הדקות הראשונות היה דווקא בסדר גמור: דיוויד קופלי, היסטוריון הקולנוע, התחבט בינו לבינו בשאלת מרכיבי הזוהר: עד כמה הוא תלוי מסתורין וסוד, ומה אפשר לומר עליו כדי להפכו נגיש יותר להבנה.
אבל עד מהרה הפכו משפטים כמו "תמונה מקסימה שמבוססת על סדרת ערכים תלויי זמן וביניהם עושר, תנועה, ותכונות אחרות שיוצרות אפקט מהמם" לג'יבריש מלווה בקטעים לא כל כך מזוהים מימי הסרט האילם. אלה נועדו להיות אילוסטרציה למלים, ולא להיפך.
בסרט הזה, בחרו שלא להתבונן ברגעי קלאסיקה קולנועית ולנסות לתמצת מתוכם את מהות הזוהר, אלא להמשיך ולדבר על זה בנחרצות בלי להגיד יותר מדי.
עד מהרה, היומרה הפסיכולוגית וביקורת התרבות הידרדרו לכדי דיון בזויות צילום, שמעניקות בוהק מיוחד לעור הפנים וגם מטשטשות את הנושא. כך, אפשר היה להבין שככל שהמצלמה התקרבה לפרצופה של מרלן דיטריך, כך הוא נעשה בלתי נגיש ומטושטש יותר: האם זה מתחיל להסביר אפילו פסיק מן הנוכחות העצומה של השחקנית הזאת על המסך? האם אפשר לעשות רדוקציה של "זוהר" ל"צל ובהירות חמקמקה?".
התברר שאי אפשר, ולפיכך יוחד חלק הארי של הסרט להתעסקות במלבושיהן של שחקניות על המסך. דומיניק פאינל, שככל הנראה יודע הכל על השמלות אבל קצת פחות על משמעותן, הדגים בעזרת ריטה הייוורת' ומרילין מונרו וג'ואן קרופורד ואחרות, כיצד הפכו בגדים שעוצבו במיוחד כנדבכים של העלילה וכתפאורות, למודלים של חיקוי אופנתי, מבלי שהמעצבים התכוונו לכך.
עוד הסביר לנו ברצינות תהומית ובהתלהבות מלאה, תוך שמחת חיים פרנקופונית פלוס נפנופי ידיים לרוב, כי שמלות כמו יצירת הפליסה של מרילין מונרו ב"גברים מעדיפים בלונדיניות" מתכתבות עם ערכי אמנות של זמנן, וכך הופכות את האישה בתוך השמלה לאובייקט אומנותי: נו טוב, אמר לעצמו ודאי הצופה המיוגע בשלב זה של העניינים, ומתי נגיע לתובנות, אמירות מעניינות או משהו?
מתי ידברו על תעשיית הזוהר שמחוץ למסך, על מפעלי האגדות שהוצמדו לכוכבים ופמפמו כל תנועה שלהם, אמיתית או פיקטיבית ובלבד שהיא משרתת את התדמית הרצויה? מתי ידונו בהבדל בין זוהר גברי לזוהר נשי? מתי יגיעו
משנות ה-30 של הוליווד לעצם ימינו אלה? ומתי - אם בכלל נותר עוד מקום לשאול - ינסו להגג קצת על דברים כמו איכות משחק, כריזמה, פרסונות קולנועיות וכיוצא באלה עניינים קצת פחות מוחשיים משמלות, אבל בהחלט הכרחיים ליצירת מסתורין וקסם?
ובכן, למרבה הצער, דבר מן הציפיות הסבירות של הצופה שטרח להישאר ער לא התממש על המסך. נקודות האור של הסרט היו כמובן קטעי הארכיון בהם נראו נשים מאד זוהרות עושות דברים מאד זוהרים מול מצלמות. אבל אפילו כאן לא טרחו לתת לרוב הנשים הללו שמות, או ליידענו מאילו סרטים נלקחו נצנוצי המיסתורין, התעלומה והסוד שהסרט נכשל כך כך בפענוחו.
