המגדל בת"א גרם למצוקת חניה – השכנים תבעו
תושבי ת"א שטענו כי בעקבות בניית מגדל יוקרה בשכונה שלהם יאבדו מקומות חניה, קיבלו 80 חניות בחניון המגדל. אלא שזמן קצר לאחר מכן נדרשו לשלם בגין החניות - ובתגובה עתרו לבית המשפט בטענה שהחניות אמורות להיות בחינם. מה הוחלט?
בנובמבר 2000 פורסמה תוכנית מתאר מספר 2769 לבניית מגדל מגורים במתחם הרחובות נהרדעא ובארי בתל-אביב. תושבי השכונה, שטענו כי התוכנית לא נותנת מענה למצוקת החניה שלהם נוכח הבנייה ותוספת כלי הרכב של דרי המגדל, הגישו התנגדות לתוכנית - וזו התקבלה. לבסוף הוחלט כי יוקצו 80 מקומות חניה בחניון המגדל עבור תושבי השכונה. אבל זה לא נגמר כאן.
פסקי דין נוספים בערוץ הנדל"ן:
- השכנים התקינו ארובה בגג. האם היא מזהמת?
- בניין חדש הסתיר את הים. כמה קיבלו השכנים?
- המינהל לא דאג לשימור - והכפר העתיק ניצל
באפריל 2009, לאחר שהושלמה הבנייה והמגדל אוכלס, טענו תושבי השכונה כי חלה הרעה באיכות חייהם, בפרט בהיבט החניה, וביקשו מהעירייה לממש את הקצאת מקומות החניה, אשר בפועל כבר נבנו על ידי היזם - אך הועמדו למכירה במקום שיינתנו להם בחינם. מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות בעניין, הגישו התושבים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב נגד עיריית תל-אביב, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, יזם הפרויקט ונציגות הפרויקט.
התושבים טענו כי על העירייה ליישם מיידית את הוראות התוכנית, ולהקצות להם 80 מקומות חניה בחינם, וכי החניות נבנו במטרה שישמשו אותם. ואולם, אם החניות לא יימכרו נוכח מחירן, הרי שבפועל לא יהיה בהן שימוש, ובכך יש כדי להפר את התוכנית. עוד טענו כי מצוקת החניה ועומס התנועה באזור בלתי אפשריים, וחיובם בתשלום עבור החניה נוגד את תכלית התוכנית, שכן הקצאת חניות ללא תשלום הינה פיצוי "קל שבקלים" לתושבי השכונה שסבלו בשל הפרויקט.
העירייה והוועדה המקומית טענו, בין היתר, כי כוונתן הייתה להקצות את מקומות החניה בתשלום, ומעולם לא התכוונו להטיל את חובת התשלום ליזם על הקופה הציבורית - וכך אף סוכם בפגישה שהתקיימה בינואר 2003 בלשכת התכנון המחוזית, בנוכחות עורכי הדין של התושבים. היזם מצדו הוסיף כי הסתמך על כך שהחניות יימכרו בתשלום, שאם לא כך - ייגרמו לו נזקים כלכליים רבים.
חניה בחינם - פיצוי קל
סגנית נשיא בית המשפט, השופטת שרה גדות, קיבלה את העתירה שהגישו תושבי השכונה. בפסק הדין הוחלט כי תוכנית המתאר שונתה לאור מצוקת החניה ועומס התנועה באזור, ושינויה מהווה פיצוי בגין הפגיעה באיכות חיי התושבים נוכח הבנייה, ולפיכך חיוב התושבים בתשלום עבור החניה אינו מצודק ואינו סביר. עוד נקבע כי כטענת העותרים, שלפיה אם לא ירכשו את החניות בשל חסרון כיס, לא יינתן להם, למעשה, שום פיצוי בגין הפגיעה בחניות - הוא דבר שיהא בו משום הפרת תנאי התוכנית.
השופטת ציינה כי היא ערה לסיכום הפגישה מינואר 2003, במהלכה הביעו חברי המוסדות התכנוניים את דעתם, כי על החנייה להיות בתשלום. אולם עמדה זו, שסיכומה מהווה תרשומת פנימית סודית שלא פורסמה בפומבי, אינה יכולה לסתור את הוראת התוכנית בדבר הקצאת חניות ללא תשלום.
כמו כן, הוסיפה השופטת כי היא מודעת לכך שהקצאת החניות ללא תמורה עלולה לגרום לפגיעה קניינית ביזם, אולם מצוקת תושבי השכונה וזכותם למקומות חנייה חליפיים ללא תמורה גוברת במקרה זה. זאת משום שבין היתר מדובר בעסקה בין היזם, הרשויות ותושבי השכונה, שבה נטל היזם חלק, והיא מהווה חלק מחובותיו לפי התוכנית (מה גם שלא נראה כי תגרום לנזק בלתי סביר לרווחיו ביחס לכלל הפרויקט).
לפיכך קבעה השופטת כי יוקצו לתושבי השכונה 80 חניות בחניון המגדל ללא תשלום, ואף חייבה את העירייה, את הוועדה המקומית, את היזם ואת נציגות הפרויקט לשלם לעותרים הוצאות של 22,500 שקל.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי "פסקדין"
לפנייה לכתב/ת 
