ריטה: ציפינו לטיל איראני, קיבלנו ערב יום השואה
עיבודים גרועים, מופע סטרילי, אולם לא מתאים ויגון בלתי נגמר הפכו את המופע החדש של ריטה לאכזבה ענקית. אבי שושן ציפה לפצצה איראנית וקיבל את שידור יוצאי איראן בערוץ הקהילתי
מאות נשים מאופרות וחנוטות במעילי פרווה נכנסו יד ביד עם בעליהן שהגיעו בחליפות שלושה חלקים, למופע הפרמיירה החגיגי של ריטה שהתקיים אמש (ד') בהאנגר 11 שבנמל תל-אביב. לרגע היה נדמה שלא מדובר באירוע בלב ליבה של בירת הבילויים של המדינה, אלא לשידורי ארגון הגג של הקהילה הפרסית בערוץ הקהילתי. משפחות שלמות מקרב העדה צבאו על האולם, עד שהיה נדמה שעוד רגע גם אחמדינג'אד בעצמו יקפוץ כדי לחלוק כבוד למלכה של העדה. בסוף הגיע אליקו.
תמונות נוספות מהמופע מחכות לכם בעמוד הפייסבוק שלנו
האמת? לא פשוט ואפילו לא נעים לבקר את אחת הנשים החשובות בתרבות הישראלית, אבל אמש, על הבמה הגדולה באולם הענק, ניכר שכל הקסם של אלבומה החדש והחשוב הלך לאיבוד. במקומו קיבלנו מפגן סטרילי, חסר אנרגיות ואפילו מעייף. הציפייה שנקבל פצצה איראנית לפנים בדמות מופע מלא באור, אהבה ושמחה, התחלפה בתחושה שלמעשה טעינו בתאריך ונקלענו לערב יום הזיכרון לשואה בקיבוץ יד משואה.
לא פחות מאחד עשר שירים היו צריכים לעבור, עד שריטה תפנים שאם לא תזמין את הקהל להתנועע, הוא ימשיך להתכנס בתוך הכיסאות ולא יעשה את מה שהיא רגילה ממנו כל כך הרבה שנים - לרקוד. עד אז היא שרה את להיטיה בפרסית, ביניהם: "שאנה", " גולהסאנגם", " דר אין דוניה", אבל הקהל, אפילו מבני עדתה, נשאר קפוא, ובמו עייני ראיתי אפילו כמה שנרדמו.
גם כשריטה שרה את מיטב להיטיה מכל הזמנים, כמו: "מחול מטורף" ו"ציפור זרה", "הכניסני תחת כנפיך" ו"אני חיה לי מיום ליום", הקהל לא הצליח להתחבר לקצב ונשאר צמוד לכיסא, מביט עליה מלמטה ובעצמו לא מבין מדוע לעזאזל הוא לא נהנה.
התשובה, כמו בכל דבר שקשור לריטה, אינה חד משמעית, אלא נובעת מכמה גורמים. הסיבה העיקרית היא העיבודים, שעשו הכל מלבד לתרגם את הלהיטים הגדולים והקסם של האלבום המצוין. במקום שריטה תתפוצץ על הבמה כפי שהיא רגילה ויודעת, הפרשנות החדשה שהוענקה ללהיטיה הגדולים סירסה אותה והוציאה מהם וממנה את הנשמה.
ממופע שמתחיל בפרסית, עובר לעברית, חוזר שוב לפרסית ומדלג שוב לעברית, כשחלק מהעיבודים הם בכלל ממוטיבים של מוזיקה אירית - נוצר לבסוף מגדל בבל חדש, שזמן קצר אחרי תחילת ההופעה התמוטט כמו זה מהתנ"ך. ההבטחה לערב שמח, התחלפה בערב נוגה עם סיפורים מילדות לא פשוטה ברחובות טהרן ושירים כמו "מחכה" שהעצימו את תחושת הניכור, עד שהיה נדמה כאילו מדובר בגרסה הפרסית לסרט "טיפת מזל".
בעיה נוספת היא הבחירה לערוך את המופע באולם ענק כמו האנגר 11. למרות שכמעט כל המקומות באולם היו מלאים, עדיין, מדובר במופע שמתאים לאולמות קטנים בהרבה. האינטימיות שבאלבום והווידויים המקסימים של ריטה על הרגעים המאושרים והעצובים בילדות, לא מצליחים לחדור ללב הצופים הרחוקים שאין באפשרותם להסתכל לה בלבן של העיניים ולבחון לה את הלב.
וגם ריטה, עד כמה שמדובר בפרפורמית מצוינת שאין עוררין על היכולת הבימתית שלה, לא באמת הייתה שם. היא רקדה, סיפרה סיפורים, שרה בקול הענק, אבל גם זה לא היה הערב המוצלח שלה. כשהקהל נשאר אדיש ללהיט כמו "שרה ברחובות", ברור שמשהו כאן לא עובד.
שינויים רבים יהפכו את "השמחות שלי" לשלאגר ענק. התעקשות על הקונספט הנוכחי תהפוך אותו ל"ONE" החדש - אותו מופע כושל שניסתה להרים לפני כמה שנים. עד אז, נחזור לאלבום המצוין שבו הקסם עובד וריטה נמצאת בשיאה.
