מפגשים עם החיים שלאחר המוות

האם יש חיים לאחר המוות? האם יש שאלה אנושית מהותית יותר? שאלת העולם שמעבר העסיקה אותנו מהרגע שבו עמדנו על דעתנו והביאה להיווצרותן של דתות, אלים, מיתוסים וטקסים אינספור - כולם נועדו לשכך את פחד המוות של האדם בהבטיחם קיום לאחריו, ולשלוט בו באמצעות איומי עונש נצחי בחיים שלאחר החיים. אך שאלה זו לא היתה מעולם נחלתם הבלעדית של כהנים ותיאולוגים. האמנות הקדישה מאז ומתמיד חלק ניכר ממרצה היצירתי, לנסות ולענות על שאלה זו, ולהציע חיזיון ויזואלי של להבות השאול ושדות גן העדן, מעיטורי קברים ועד פרסקאות ענק, מסיפורי מוסר ועד סרטי אימה.

"הקומדיה האלוהית של דנטה". אחלה גיהינום שבעולם (עטיפת הספר)

המצרים הקדמונים, למשל, בילו את רוב חייהם בהתכוננות למוות, והשקיעו בחיים שאחרי את כל מה שדרוש בכדי לעשות חיים. חניטה מוקפדת, כזו שתשמר את הגוף לנצח נצחים, ארכה כשבעים יום והיתה בהישג ידם של העשירים בלבד. האברים הפנמיים הוסרו ונשמרו במיכלים מקושטים, המוח נשאב החוצה (דרך האף) ותערובת מינרלית ייבשה את הגופה לחלוטין. אחר כך באו התחבושות, המזוהות מכל סרט מומיות באשר הוא, הקמעות, ארון העץ וסרקופג האבן. אל תוך הקבר הוכנסו גם תכשיטים, בגדים, בשמים, דברי מאכל וחשוב מכל - שבתי - צלמיות אנושיות קטנות, שישרתו את הנפטר בעולם הבא, כי מה הטעם לחיות לנצח בעולם הבא אם צריך לעשות כלים ולכבס?

המהדרים במצוות לקחו איתם אל הקבר "ספר מתים" - אוסף של לחשים שיאפשר לאדם לרמות בבחינות הכניסה שלו, בהן נשקלים מעשיו בחיים אלו אל מול נוצת האמת. כמעט כל ציוויליזציה עיצבה לעצמה עולם שאחרי החיים וחילקה אותו לשכונות וערים, ההרצליה פיתוח ועיירות הפיתוח של המתים, כמו שדות האליסיום ושדות הייסורים (רמז: אליסיום עדיף) של האדם במיתולוגיה היוונית.

גיהינום עמוס באטרקציות

המפה שהציעה הנצרות על פי "הקומדיה האלוהית", יצירת המופת של דנטה אליגיירי מהמאה ה-14, הכילה שלוש ממלכות: הגיהינום, כור המצרף וגן העדן. החברות בגיהינום היא נצחית, והוא בנוי מתשעה מדורים עמוסי אטרקציות כמו נהר של דם רותח המבשל את האלימים, מפלצות הניזונות מהרמאים, ושדים המצליפים בסרסורים. המדור הראשון של הגיהינום, הלימבו, הכיל את עובדי האלילים הראויים, כמו הומרוס או צאלח א-דין, ואת התינוקות שמתו לפני שנטבלו. מצבם המטריד של התינוקות הללו הציק לכנסיה במשך מאות שנים, עד שב- 2005 הכריז האפיפיור בנדיקטוס ה- 16 על פירוקו של הלימבו והעברת אוכלוסיו, במסגרת תוכנית "פינוי פיצוי" של הכנסייה הקתולית, אל גן העדן.

ביטלג'וס. רוח שבאה בטוב (כרזת הסרט)

לעומת זאת, גן העדן שלנו, התנ"כי, איננו מקום מטפיזי אלא פיזי, פרדס הנמצא במקום בשם עדן, שממנו נובע נהר המתפצל ומשקה את העולם כולו ובו צומחים עצים שמאחוריהם נוהג אלוהים להתחבא כדי לתפוס אנשים שגונבים לו פירות.

הביטחון הבלתי מעורער שהפגינו דתות רבות בקיומו של עולם אליו הולכים אלו שהלכו לעולמם, עוררה באופן טבעי את השאלה - אם הולכים אליו, מה קורה למי שנתקע באמצע הדרך? מישויות אומללות אלו ברא דמיוננו הפורה את רוחות הרפאים, נשמות נטולות גוף הנודדות בעולם החיים כדי לקרקש בשלשלאות, לחורר סדינים ולפרנס יוצרי קולנוע.

רוחות הרפאים ליוו את הקולנוע עוד מלידתו, כבר ביצירתו של ג'ורג' מלייס, בשנות התשעים של המאה ה-19, והן ממשיכות לרדוף את הקולנוע מאז, מ"רוח רפאים" של פטריק סוויזי ודמי מור ועד ל"חתונת רפאים" של טים ברטון וג'וני דפ. ב"ביטלג'וס" הן חיות בשלום עם בני האדם, בסופו של דבר, בעוד שב"הצלצול" הן נוקמות גם מן הקבר. "פעילות על טבעית" סיפקה לנו רוחות זולות ו"קספר" - ידידותיות. "החוש השישי" ו"האחרים" הציגו בפנינו רוחות רפאים שלא יודעות שהן מתות, ואילו ב"מגרשי השדים" הן סתם עושות את המוות לחיים.

לא כולנו, כמובן, ערים לנוכחותן של רוחות רפאים בקרבנו. בשביל כך יש צורך ברגישויות מיוחדות או בציוד מיוחד. וכאשר מישהו בלתי נראה מזיז לכם דברים בבית, יש רעשים מוזרים והבת שלכם יורקת מרק אפונה בעוד ראשה מסתובב על צירו, למי תקראו? זה הרגע לזמן את החבר'ה בסרבלים הלבנים, הכומר השכונתי או המדיום, הכוהן הגדול של הספיריטואליזם. אם להאמין למאמינים, כמו הסופר סר ארתור קונן דויל, מדיומים הם אנשים בעלי גישה לממלכת העל-טבעי, המסוגלים לתקשר עם רוחות המתים במהלך סיאנס.

ניו-אייג' של רוחות

אם בוחרים להאמין לאלו המסרבים להאמין, כמו הקוסם הארי הודיני, אין מנוס מלהגיע למסקנה שמדיומים הם שרלטנים מוחלטים. הודיני אף הציע פרס כספי ניכר למדיום שיצליח להוכיח לו באופן סופי ומוחלט שהוא מתקשר עם המתים. איש מעולם לא זכה בכסף, אבל החברות בין הסופר לקוסם הסתיימה בעקבות חילוקי הדעות האמוניים הללו.

"זיכרונותיו של מת". נכתב מנקודת מבטן של רוחות הרפאים (עטיפת הספר)

קונן דויל כתב ספרים רבים על ספיריטואליזם, שהיה פופולרי מאוד בתקופה הוויקטוריאנית, הניו-אייג' של תקופתו, אבל הוא לא היה הסופר היחיד שהוקסם מאפשרות קיומן של רוחות. רוח הרפאים של אבי המלט איננה דומה כלל וכלל לרוחות חג המולד של דיקנס, כמובן, אבל הן כולן מצייתות למוסכמה הספרותית שרוחות נושאות עמן ידע מיסטי כביר, ושהמתים יכולים לשנות את חייהם של החיים. יצירות ספרות מודרניות יותר מבקשות להשתמש במוסכמה זו למטרותיהן שלהן.

ב"אחיות ושקרים" של אודרי ניפנגר, שתי גיבורות הספר חולקות בית, למרות שאחת מהן

חיה והשנייה לא כל כך, וב"ספר בית הקברות" של ניל גיימן, גרסא מקאברית ומקסימה של "ספר הג'ונגל", נדרש בית קברות שלם בכדי לגדל ילד אחד. ישנם גם ספרים שנכתבו מנקודת מבטן של רוחות הרפאים, כמו "זיכרונותיו של מת" המשעשע של ז`ואקים מאריה מאשאדו די אסיס, גדול סופרי ברזיל במאה ה-19, או "העצמות המקסימות" מכמיר הלב של אליס סיבולד, ואילו הסופר פיליפ חוזה פארמר, בסדרת "עולם הנהר" שלו, יצר פגישת מחזור מקורית משלו. כל המתים, כולם, מכל התקופות, מנפוליון ועד היטלר, מפרעה ועד איינשטיין קמים לתחייה עירומים כביום היוולדם בעמק נהר אינסופי ומסתורי.

המוות הוא הנושא הנצחי של הדת והאמנות. אנחנו ממשיכים ליצור אלים, ספרים וצאצאים בכדי להתחמק ממנו, לנצח אותו ולחיות אחריו. אנחנו עדיין ממתינים לראשון שישוב ממנו ויספר לנו איך שם, בעולם הבא, ובינתיים, אנחנו ממשיכים לדמיין.

נועה מנהיים יוצאת מדי חודש למסעות ספרותיים וקולנועיים אל הגבולות הרחוקים והמרתקים של המדע הבדיוני והפנטזיה המקומיים והמקוריים. בסדרת הרצאות בסינמטק תל-אביב היא מפגישה שני יוצרים ישראלים לשיחה על ערים בעתיד, היסטוריה אלטרנטיבית, מיתולוגיה ישראלית ועוד. ביום ב' ה-27.2.2012 בשעה 21:15, היא תדבר עם הסופרים אופיר טושה גפלה ("עולם הסוף") ויואב כ"ץ ("נתב"ג") על החיים שלאחר המוות.