הייתה משאית? בושה במשפט ברנס האח
בית המשפט העליון דחה תביעה של שמעון ברנס, אחיו של עמוס ז"ל, לקבל פיצוי על משאיתו שהוחרמה. ההיגיון תובע את עלבונו. העוול של הפרקליטות זועק לשמיים
לעתים הפער בין תחושת הצדק של האזרח לבין פסק-דין הוא כה גדול, עד שכל הנמקה משפטית או אחרת לא תניח את הדעת. כזה הוא פסק-הדין שנתן השבוע בית-המשפט העליון בערעור על דחיית תביעתו של מר שמעון ברנס. כזכור, אחיו - עמוס ברנס ז"ל - הורשע בטעות ברצח החיילת רחל הלר ז"ל, נידון למאסר עולם, קיבל חנינה רק לאחר שמונה שנות מאסר, ולאחר שהתקבלה בקשתו הרביעית למשפט חוזר, זוכה ואף פוצה כספית, פיצוי שכמובן לא השיב לו את שנותיו האבודות.
בעקבות זיכויו, הגיש גם אחיו שמעון ברנס יבד"ל תביעה לפיצויים על נזקיו, המחולקים בפסק-הדין לשלושה ראשים:
- פיצויים על כך שתוך כדי חקירת עמוס הוחזק גם שמעון במעצר ימים אחדים ולדבריו אף הוכה על-ידי חוקר משטרתי.
- משאיתו של שמעון, שלפי סברתה דאז של המשטרה שימשה את עמוס בעת ביצוע הרצח (שממנו זוכה), הוחרמה על-ידי המשטרה ולא הוחזרה לו עד היום.
- בשנים שבהן נלחם עמוס על חפותו, סייע לו שמעון ונגרמו לו נזקים נפשיים וממוניים ונחסמו בפניו מקומות עבודה.
תביעת שמעון נדחתה בבית-המשפט המחוזי בנימוק שהתיישנה. הוא טען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום זיכויו של עמוס, אך טענתו נדחתה. אכן, לא פעם החוק היבש והפסיקה קשים ותוצאותיהם קשות. בכך אין חדש. לכן לא אתייחס לדחיית התביעה באשר למעצר, להכאה, ולנזקים העקיפים. אתמקד רק במשאית. זה חלק פשוט יחסית, והמשאית היא גדולה, כך שקשה להסתירה מאחורי הנמקות משפטיות פורמליות. ההיגיון תובע את עלבונו והעוול זועק לשמיים.
כך מביא בית-המשפט העליון את טענתו של שמעון: "המשאית שימשה אותו בעבודתו כקבלן עצמאי לעבודות הובלה שביצע. על כן החרמתה פגעה בפרנסתו. עוד טוען המערער כי החרמת המשאית הייתה שלא כדין וכי אף שהמשאית לא הוצגה כראיה במשפטו של ברנס המנוח, ואף שלא הוצגה כל חוות דעת לגבי מצבה המכני, סירבה משטרת ישראל להשיבה לידיו. ועוד הוא טוען כי במהלך השנים פנה לכל הגורמים הרלבנטיים וביקש כי ישיבו לו את המשאית ועד היום אין הוא יודע מה עלה בגורלה".
היה מנוע?
טיעונה המביש של פרקליטות המדינה, האמורה לייצג את כולנו כציבור, הייתה שהתביעה התיישנה וכי "המערער לא הציג כל מסמכים המוכיחים כי הוא רכש את המשאית או כי היה בעליה ונושא זה לא הוברר גם בעדותו בבית משפט קמא. עוד טוענת המשיבה כי המערער אף לא הוכיח את הנזק לו טען בגין תפיסת המשאית, והיא מציינת בהקשר זה כי המערער עצמו העיד שמדובר במשאית ישנה אשר לא היו לה בלמים (למעט בלם יד). היה על המערער לנקוט בהליך מתאים לשחרור מוצגים שנתפסו לצורך החקירה, אך הוא לא עשה כן ובשלב זה, לאחר השנים הרבות שחלפו היא אינה יודעת מה עלה בגורל המשאית". ממש כמו במערכון הידוע של "הגשש החיוור" אודות מכונית שהלכה לאיבוד תוך כדי שירות מילואים: "היה רדיו? החבר'ה רצו לשמוע חדשות. היה מנוע?".
למרבה הצער, בית-המשפט העליון קיבל את עמדתה המבישה של הפרקליטות. מכיוון ששמעון לא היה מיוצג בערעורו על-ידי עורך-דין, אבקש לעשות בשורות ספורות את מה שהייתי מצפה מבית-המשפט - להציג את הדברים כהווייתם, בפשטותם וללא הערפול המשפטי: אין מחלוקת שמדינת ישראל לקחה משמעון משאית, תוך שימוש בכוחה העצום. אין מחלוקת שעד היום - כ-30 שנים לאחר מכן - לא הוחזרה המשאית. כל הטענות השונות והמשונות שהעלתה הפרקליטות אינן יכולות לשכנע ולגבור על ההיגיון. כשהמדינה מחרימה נכס לצורך הליך משפטי, עליה להשיבו לבעלים מיד כשניתן, ולא להמתין שנים לכך שהוא ינקוט בהליך משפטי.
אם המדינה איבדה את הנכס, עליה להודות בכך ולשלם, ולא להיאחז בטענות של התחמקות מאחריות כגון התיישנות או היעדר הוכחת בעלות. אם באמת חשבו ששמעון איננו הבעלים, מדוע לא השיבו את המשאית לבעלים? נראה כי אפילו לפי הדין הפורמלי יש לקבוע כי אין התיישנות, משום שבכל יום שבו החזיקה המדינה במשאית שלא כדין נמשכה העוולה. ואם הייתה זו רשלנות, גודלה עצום לפחות כגודל משאית.
כך או אחרת, מכיוון שהמדינה היא של כולנו ולא רק של הפרקליטות, יש למצוא דרך מיידית - משפטית או מחוץ למשפט - להשיב למר שמעון ברנס את שווי המשאית שנגזלה ממנו. באותה ההזדמנות כדאי גם להתנצל.
פרופ' בועז סנג'רו הוא ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
