אנו מצטערים על מותכם אפילו שנשארתם בחיים

כשהייתי נער, אי שם בשנות השבעים, הוצג בקולנוע דקל בשכונת בבלי שבתל אביב הסרט "גברים במלכודת". הקופאי סירב למכור לי כרטיס. "זה רק למבוגרים", הוא אמר וסילק אותי מהמקום. השמים רעמו וגשם דק טפטף על קולנוע דקל, ממיס את תקוותי להשתחל איכשהו לסרט. אני זוכר שעמדתי בצד, מתבונן בקנאה ב"מבוגרים" שנבלעו בתוך אולם הקולנוע, מהרהר ביתרונות שלהם על פני.

• הקריירה בהיי-טק לא חייבת להסתיים בגיל 45
  
• כ-4,000 דורשי עבודה ביריד תעסוקה לגילאי +60
  
• טיפים לבני +60 המעוניינים לחזור למעגל העבודה
  
• העבודה היא חייהם: קשה לפרוש לפנסיה
  

לקח לי זמן לגלות כי אין במי לקנא, גם להם לא קל. כמעט מבלי להרגיש זולגות שנות הארבעים לתוך החיים. זה קורה כל כך מהר. מה נותר בהם חוץ מהתמודדות מתישה עם ילדים מרדנים, הורים קשישים ותובעניים ויוקר מחיה אימתני. הגורל הוא שיחליט, מי יקבל מכתב מהבוס המסתיים ב-"הצלחה בהמשך דרכך". הדרך הזו יכולה להוביל אל ישימון קפוא לתקופה שסופה לא ידוע, כשאמצעי המחיה הולכים ואוזלים.

מותו של הביטחון התעסוקתי

אזרחים יקרים, אנו מכריזים בזאת על מותו של הביטחון התעסוקתי. השיער האפור המבצבץ על ראשיכם עלול לסמל למעבידים שלכם את החורף, את השממה ואת חוסר התקווה. זה יכול להשאיר אתכם מחוץ למעגל העבודה, למשך שנים ארוכות. הדעה הקדומה מרימה את ראשה המכוער, מעל לשולחן חדר הישיבות.

אנו מצטערים על מותכם, אפילו שנשארתם בחיים. אדוני, קח את תעודת הבגרות שלך, את התארים באוניברסיטה, את דרגות הקצונה שקיבלת מצבא ההגנה לישראל ואת הדגלים שאתה מחבר למכוניתך ביום העצמאות, ועזוב בבקשה את החדר. אתה מעצבן אותנו. וגם את, גבירתי. בזיעת אפיך תאכל קש וחצץ. לא הבטחנו לך אף פעם גן של שושנים. רק דם, יזע ודמעות.

אבד האמון

אני נזכר באותו גבר, בן למעלה מחמישים, שבמשך תקופה ארוכה חיפש עבודה. כששלח קורות חיים בהן מצוין גילו, לא קיבל זימונים לראיונות. לאחר שהתייאש, החליט "להצעיר" את גילו בשנים רבות ואז, בתוך זמן קצר, הוא התקבל לעבודה.

לאחר כמה שנים בתפקידו, התגלה הדבר והוא פוטר בטענה כי "אבד האמון בו". טענתו כי פוטר מחמת גילו וכי פיטוריו נגועים באפליה אסורה, נדחתה בערכאות. והאמת, איזו ברירה הייתה לו. האם עדיף היה לו להישאר אדם "אמין" אך עזוב לנפשו ו"מחוק" בשוק העבודה, בגלל גילו? אתם מכירים את אלו הנמצאים בכל ארגון, והאומרים לעצמם: כמה פאטתי מצדו לנסות ולעבוד אצלנו. איזה הוצאות כבר יש לו? שיאכל, ינשום ויעשה את צרכיו במקום אחר. עכשיו זה התור שלנו לרעות בשדה, ללקט אגוזים, להזדווג עם הנקבות שהתייחמו.

אני שב לקולנוע דקל, ומתבונן בו. הוא עדיין עומד במקומו, סגור ומאובק. מכונית נהוגה בידי בחור צעיר ועליה שלט "נהג חדש", חולפת על פני. הנ"ל רשאי לנהוג רק בליווי מבוגר. כשהוא מביט במראה של המכונית, הוא רואה בה תקווה להיות מבוגר. אני מקווה שהוא לא יגלה יום בהיר אחד, כי לא יצא לו הרבה מהתארים, מהדרגות ומתחושת האחווה המתקתקה ביום העצמאות. להתראות!

הכותב הוא משפטן