אני אזרח ליברלי בעולם דמוקרטי. לא

בטור הקודם התחלנו לבדוק מוטציה מעניינת ובהחלט לא שכיחה בתפישות הכלכליות פוליטיות של ימינו. אני מדבר על הכלאה לא סטנדרטית של אנרכיזם, מצד אחד, וקפיטליזם מלא, ואפילו בועט מצד שני.

• לכתבות נוספות של אושי שהם-קראוס
  

אחד מן המזוהים ביותר עם התפישה השונה הזו הוא הכלכלן והפילוסוף האמריקאי יהודי המנוח, מורי רוטברד. כדי להבין לעומק מה המשמעות של התפישה הזו, שלדעתי זכאית לתשומת לב רבה, כדאי להתעכב על המקורות ההיסטוריים שלה.

ובכן, בטור הקודם מיקמנו את מורי רוטברד בתוך משולש של הזדהות והתנגדות ביחס לשלושה הוגים; אדם סמית, ג'ון לוק וג'רמי בנתאם (וממשיכו ג'ון סטיוארט מיל). בטור הזה נמשיך במלאכה.

ליברליזם

ליברליזם, זו הדוקטרינה שרוטברד מעריך ואת אובדנה הוא מבכה. אובדנה? של התפישה הליברלית? אנחנו שואלים. והרי המערב וכבר חלקים רבים מהעולם כולו מגדירים את עצמם כליברלים. מי מאיתנו לא מצהיר על עצמו כליברל? ובכן, רוטברד חושב שנשארנו עם השם, אבל המהות אבדה.

אז מה זה ליברליזם? ליברליזם הוא ליברליזם, רוטברד יענה, אידיאולוגיה מתקדמת שהיה בה כוח אדיר לשינוי, לשלום, לחיים ולחיים טובים. והכוח הזה נוון. ליברליזם מתנגד לטבח המסיבי שמבצעת המדינה באזרחיה ובאזרחים אחרים; מה שנקרא מלחמה. ליברליזם מתנגד לממשלות גדולות של בירוקרטים ולאלפי חוקים ותקנות. הוא מתנגד לניצול ומתנגד גם למדינת רווחה.

והליברליזם הזה שעדיין לא הסברנו באופן חיובי מהו, חי באופן טבעי בסביבה של שוק חופשי. שוק חופשי, כמו זה שראה בעיני רוחו (וגם במציאות אולי) אדם סמית, הוא, ככה חושב רוטברד, המצע הטוב ביותר לחופש.

ואת זה הסברנו בטור הקודם. בשבוע שעבר הראינו איך במקום היד החזקה של השליט שקובע מכסים והגבלות, שקובע חוקים ותקנות, מאפשר השוק החופשי לעניינים להתנהל כאילו "באופן טבעי", באמצעות מעין יד נעלמה שמנהלת הכל באמצעות שיוויי משקל.

ההתחלה

את התשתית התיאורטית לליברליזם הניח פילוסוף אנגלי ידוע, ג'ון לוק שמו. ועל קילקולו של הליברליזם הזה והניוון שלו אחראים, תיאורטית, ג'רמי בנתאם וג'ון סטיוארט מיל. את המהלך הזה, של מעבר מ"לוקיאניזם" ל"בנתאמיזם", אנסה להסביר עכשיו.

ג'ון לוק רוצה להסביר את תפקידה של המדינה. כדי לעשות את זה הוא נזקק לשבלונה מושגית שנקראת "צ'רטריזם" - או תפישת ה"אמנה החברתית". לוק מניח הנחות מסוימות, לצורך התיאוריה ובעזרתן מסביר את תפקידה של המדינה. לזה אני מתכוון כשאני משתמש במושג "שבלונה". בין המושגים שהוא מניח נמצאים מושג המצב הטבעי שבו חיו פעם (אולי) בני האדם עד שנוצר המצב החברתי מדיני שבו אנחנו חיים בימינו.

וככה נראית השבלונה הצ'רטריסטית. היא אומרת שפעם חיו בני האדם במעין מצב חופשי וטבעי. טבעי, כלומר ללא מדינה וללא חברה מאורגנת. אבל, ממשיכה השבלונה, משהו לא הלך. משהו היה דפוק במצב הטבעי הזה והפגם הזה גרם לאנשים במצב הטבעי לחשוב על דרך תיקון והדרך הזאת היתה הקמת חברה מאורגנת. חברה שתפקידה לתקן את הפגמים במצב הטבעי.

לוק אינו הראשון וגם לא האחרון שמשתמש בשבלונה כזו. קדם לו פילוסוף אנגלי ידוע בשם תומס הובס. הובס זה, טען שבני האדם מטבעם הם חיות טורפות אנוכיות וכוחניות ולכן במצב טבעי, בו לא שוררת שום מערכת חוקית מדינית, מתרחשת מלחמה מתמדת ואכזרית שלא מאפשרת לאותם אגואיסטים אפילו לשרוד. הם פשוט הורגים אחד את השני ללא הפסקה. ולא סתם הורגים. לפי הובס, יש להם גם זכות מוסרית לעשות את זה. כי לכל חי יש זכות מוסרית לדאוג לעצמו, לחיות ולשרוד.

כדי לקדם את המטרות שלהם האנוכיות, האנשים האלה מבינים (הם רציונלים - חכמים) שהם חייבים להושיב עליהם שליט חזק שירדה בהם ויחזיק אותם, ובעצם יציל אותם מעצמם. הם אומרים משהו כמו: "עדיף לי לחיות משועבד לעריץ שמיניתי, אבל לפחות לחיות, לשרוד". ולכן, יש חוקרים שמזהים את הובס עם המדינה הטוטליטרית.

נחזור ללוק. לוק איש הרבה יותר אופטימי. לדעתו, טבע האדם שונה מאוד מזה של הובס. הוא חושב שבני האדם תבוניים, אמפתיים, רגישים לזולת ומתחשבים. זהו הטבע הבסיסי שלהם ולכן ככה גם נראים החיים במצב הטבעי.

המצב הטבעי נראה אולי כמו פרק בסדרה הישנה "בית קטן בערבה". שם, בעיירה וולנט גרוב, חיים בשלום ובשמחה אנשים טובים; נוצרים חרוצים שמפריחים את השממה. והנה, גם לפי לוק יש לבני האדם זכויות טבעיות, אבל הזכויות האלה שונות מהזכויות שמוצא הובס. למשל, אין להם זכות לפגוע ולהרוג כדי לשרוד, כמו שהובס מאפשר. יש להם זכויות "טבעיות" לחיים, לחירות ולקניין.

נולדתי? יפה, עכשיו יש לי זכויות. יש לי זכות לחיות ולאף אחד אין זכות להרוג אותי. יש לי זכות לרכוש שלי ולאף אחד אין זכות לקחת דברים שהם שלי. יש לי זכות טבעית לחופש ולאף אחד אין זכות לשעבד אותי ולכפות עלי דברים. כאן כמובן יש כאן מגבלה; החופש הזה לא מאפשר לי לעשות כל דבר, למשל, הוא לא מאפשר לי לפגוע בזכויות הטבעיות של האחרים.

אם כך, נשאל את לוק, מה רע להשאר במצב הטבעי? לשם מה בכלל אנחנו צריכים מדינה? אצל הובס היינו חייבים מצב מדיני מסודר שמתבטא בשלטון עריץ חזק, כי אחרת היינו הורגים אחד את השני, אבל אצל לוק? מה רע לנו ככה?

ובכן, גם כאן יש מדי פעם סכסוכים, גם כאן יש מחלוקות ולכן התפקיד של המדינה הוא לשמור בעדינות על האנשים. בעצם, התפקיד של המדינה הוא לשמור על הזכויות הטבעיות של האנשים מפני פגיעה. וזו תמצית הליברליזם המקורי. זוהי המדינה הליברלית האמיתית, יגיד לנו רוטברד.

נסביר. אם א' במסגרת החירות שלו חושב שמותר לו לפגוע ברכוש של ב', על המדינה להתערב ולהגן על א'. אבל למדינה עצמה, גם לה, ואולי במיוחד לה, אסור לפגוע בזכויות הטבעיות של האזרחים שלה. אסור לה להכריח אותו להתגייס לצבא ולבזבז שנים יקרות. אסור לה לקחת ממנו מסים.

כאן עומד רוטברד. זהו הבסיס שלו. הוא רוצה ממשלה קטנה, כלומר ממשלה שתפעל כמה שפחות, ותתרכז רק בהגנה על הזכויות הטבעיות. אם כך, נשאל אותו, מה הבעיה? האם זו לא המדינה שבה אנחנו חיים? המדינה המערבית החופשית?

לא! לא ולא! יגיד לנו רוטברד. זו היתה הפנטזיה של יוצרי המהפכה האמריקאית, של אבות האומה, אבל כאן הגיעה תיאוריה אחרת וקילקלה את הליברליזם.

לתיאוריה הזאת קוראים "תועלתנות" או בלעז "אוטיליטריאניזם". את התיאוריה הזו הגה ג'רמי בנתאם והמשיך לפתחה ג'ון סטיוארט מיל. העקרון הבסיסי של התיאוריה הוא זה. "המעשה המוסרי", זה שמוסרי וראוי לעשות אותו, הוא זה שיביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים".

אז מה הבעיה? נשאל. זה נשמע ממש הוגן, לא? נשמע מאוד דמוקרטי! הלוואי, ככה אולי נגיד, שכל ממשלה תפעל כך, שכל ממשלה תרצה להביא מקסימום תועלת למקסימום אזרחים בכל החלטה שלה.

הבעיה, יגיד לנו רוטברד, שגישה כזו מייצרת ביורוקרטיה עצומה והבעיה העיקרית היא שתפישה כזו, שבטעות, ככה רוטברד חושב, אנחנו מכנים כליבראלית, פוגעת בזכויות הטבעיות שלנו הלוקיאניות. כשדבר מוסרי הוא לעשות דברים שיביאו תועלת לרוב, ברור שפוגעים בזכויות של מיעוט ובצרכים שלו. זה לא לגיטימי, יגיד לנו רוטברד. ועל כך ועל מראה החברה הרוטברדית בטור הבא.