"הסיפור" של צופית גרנט: דוקו-דמע לא משכנע
צופית גרנט התכוונה להציג ב"הסיפור" את המראות האלימים והקשים בקרב ילדי בית הספר. רק חבל שבין דמעה לדמעה אריאנה מלמד לא הבינה מי אשם ואיך מתקנים את המצב
המשדר הזה, כך הבטיחו, "פורם את קשר השתיקה סביב מעגלי האלימות בבית הספר", אבל הבעיה היא שאין באמת קשר שכזה. כולנו יודעים שמערכת החינוך הישראלית היא מרחב אלים ופוגעני. 15 אלף ילדים יהפכו לקורבנות אלימות ברמות כאלה או אחרות בכל חודש. זאת הסטטיסטיקה, ועכשיו תראו לי מישהו שליבו נחמץ מסטטיסטיקה, והוא מתייפח אל תוך הטישו בשעה שהמספרים מוקרנים על המסך שלו בכתובית מאירת עיניים.
יצרני תוכן טלוויזיוני יודעים שהצופה הישראלי מוכן תמיד לבכות בפריים טיים אם רק יתנו לו סיבה מספקת לכך. הוא - והיא, כמובן - מעדיפים דמע על פני צחוק, ריגוש והזדהות אמוציונלית על פני הזמנה למחשבה. אין כמו טבילה מענגת בפתוס והצצה לייסורים של אחרים כדי למרק את הנפש לפני השינה, ואין כמו דמעות כדי לרתק את הצופים למסך גם בהפסקת הפרסומות: בתחרויות זמר ובריצות למליונים, בשיחות נפש עם סלבס ובסדרות דוקו-דמע על זוגיות והורות ומה לא. עיניים מוצפות לחלוחית, אפים מתמלאים בגודש בלתי נסבל והמיית לב קולקטיבית אמורים להיות ערובה לרייטינג דו ספרתי נאה.
ברור שבכיתי כשאבי-שם בדוי, רק בן 14, חשף למצלמה את מסכת הייסורים האיומה שלו בבית הספר, כשחבורה של בני גילו כלאו אותו בפח אשפה, חבטו בו עד כדי חבורות ענק, חנקו אותו עד שקצף יצא מפיו. יחד עם צופית גרנט והוריו של דוד-אל מזרחי ז"ל, בכיתי עוד כשסיפרו כיצד הילד התאבד אחרי מסכת השפלות ועינויים בבית הספר ובפייסבוק. ובכיתי עם האמהות של הילדים הללו, ועם אמא של זהבית שמסרבת לדבר על מה שקורה בבית הספר. בכיתי כי גם אני אמא, ואין בעולם תחושה קשה יותר של חוסר אונים מאשר חוסר היכולת להגן על ילדיך מפני פגעיו של העולם.
לצפות ולבכות
"הסיפור", מסגרת דוקומנטרית חדשה ב"רשת", שלח את צופית גרנט להביא למסך סיפורים אנושיים מזעזעים על אלימות בבית הספר. לא היה קשה מדי למצוא אותם, לצלם אותם, לבכות יחד עם המצולמים ולארגן את כל זה בעזרת מוזיקה עגמומית, עריכה קצבית וקריינות אפקטיבית לכלל שעה ויותר של דמע קולקטיבי מוצלח. אלא שבין הכוונות הטובות לכוונות המסחריות, נוצר משדר שהצליח להחמיץ כל אפשרות להבין את מקורות האלימות, את האפשרויות למניעתה ואפילו את הכשל במניעה, שיוחס באופן גורף ובלתי מנומק למשרד החינוך.
גרנט הלכה אל הילדים ואל ההורים חדורה בתחושה של משימה, אבל לא ברור מה היתה המשימה: לעתים זו הייתה חשיפה עצמית, כמו בקטע שבו היא מספרת לאבי-שם-בדוי שגם היא היתה קורבן אלימות בילדותה ומפצירה בו ללמוד ממנה: "לקחתי את הדבר הכואב הזה והפכתי אותו לכוח הכי גדול שלי בחיים", היא אומרת לבן ה-14 שאינו יכול לישון בלילות. מה הוא יכול ללמוד מן המשפט הזה?
אחר כך, מול אמא של זהבית השותקת, שאינה משתפת את משפחתה במה שמתרחש בבית הספר, מפצירה גרנט בהורים לדבר עם ילדיהם ואפילו מחקה "תהליך" שבו זהבית אכן "נפתחת" ו"משתפת" את אמא שלה באירועים שטיבם לא הובהר עד תום, אבל איכשהו זה נראה כמין טייקאוף לא מאוד מוצלח על סופר-נני: מבוים מדי, לא מנומק, לא משכנע.
במחווה ענקית לניו-ג'ורנליזם, גרנט מביאה אל המסך את ילדיה, ובעיקר את רומי שהייתה קורבן של חרם מצד בני כיתתה. על הספה בבית גרנט יושבים בני נוער טובי לב ורהוטים, כולל אחת המחרימות, ומדקלמים למצלמה בדיוק מה שגרנט רוצה לשמוע - שהם מצטערים, שהחזקים והמשפיעים בכיתה צריכים להתגייס נגד המחרימים, שקשה לשתף את ההורים.
אבל קשה יותר לעבור מן הסצינה הזאת בחזרה לזעקות של בני משפחת מזרחי, שידעו-לא ידעו עד כמה בנם סובל בבית הספר, ואל רגעים שבהם נערך עימות טלפוני בין האם האבלה למנהל בית הספר. "איזו שליטה יש לי על מצבים של ילדים?" תוהה האיש, והופך למטרה נוחה מדי לזעם הקולקטיבי של הצופים. "המורה ידעה ולא עשתה כלום", אומרת אמא של אבי. "הבטחון של הילדים נמצא רק בידיים שלנו אז תדברו איתם", מפצירה שוב גרנט, ואחרי עוד קתרזיס ועוד אחד היא מסכמת - "רק לאהבה ולהבנה ולחמלה יהיה כוח לעצור את האלימות הזאת". וכאן, אם הגעתם עד כאן, אפשר היה להחליף את הדמעות בתחושת קבס.
כי לכל האהבה שבעולם לא יהיה כוח לעצור דבר, אם משרד החינוך לא יחשוב מחדש על איזון בין זכויות של קורבנות לזכויות של תלמידים אלימים. במצב הנתון היום, התעללויות יכולות להימשך באין מפריע במשך חודשים ארוכים ואפילו שנים מפני שידיהם של מורים ומנהלים כבולות לגמרי, ואפשרויות המניעה והענישה שנתונות בידיהם מזעריות ביותר.
בבתי ספר רבים מדי ממשיכים להסתובב ילדים שזרקו כיסא על מורה, שפתחו ראש לתלמיד, שהרסו רכוש בבית הספר, וכל מה שאפשר לעשות כדי למנוע את האירוע הבא הוא לשלוח אותם לחופשה מאורגנת בבית תחת הכותרת "השעייה". הפרקטיקה הזאת קיבלה אפילו גושפנקא של בית משפט בישראל, כשעדת הורים מודאגים ביקשה להרחיק ילד שאיים על כל בני כיתתו, והשופט אמר שאין אפשרות חוקית לשלול ממנו את זכויותיו כתלמיד.
אבל אזלת היד של משרד החינוך, שהיא החלק הבעייתי ביותר ב"מעגלי האלימות", כלל אינה מוזכרת במשדר הזה. ה"טובים" כאן הם כמובן קורבנות האלימות, וכיוון שזו התרחשה בבית הספר, משרד החינוך מסומן כנבל של "הסיפור". זו טעות איומה וזו גם הטעייה של הצופים שבוחרים להאמין בקיומה של מערכת אדישה לגמרי לסבלם של חניכייה. פה ושם יש בה אנשים שכשלו לגמרי בהבנה ובמניעה של אלימות, אבל לרוב גם המחנכים המסורים ביותר מוצאים עצמם חסרי אונים וחסרי יכולת בדיוק כמו ההורים. חמלה והבנה לא יועילו, אבל "חמלה" ו"הבנה" הן מלים יפות בדרך לקתרזיס, וזה - מבחינת "הסיפור" - הוא כל הסיפור.
סביב הדוקו-דמע של צופית גרנט נטווה סיפור מסגרת מאוד לא משכנע בהגשתה של לינוי בר גפן. התחושה הכללית שעלתה מן המשדר הייתה שיוצריו לא יתנו לעובדות לבלבל אותם, ושהם לא מחוייבים להציג את כל העובדות בפני צופיהם על מנת שאלה יחשבו מעט בין דמעה לדמעה. למחשבה, ככל הנראה, אין כוח לעצור כלום, אפילו לא את משדר הדמעות הבא.
