גן ילדים מלא רעבים

הרישום לגנים בעיצומו, ואיתו ההתלבטות הגדולה, גן פרטי או גן מועצה. במקרה שלנו לא מדובר רק בחוק חינוך חינם שדוחף אותנו לגן המועצה, הקטנה שלנו נמצאת, למרות גילה הצעיר, כבר בקבוצת הגדולים בגן, שעולה יחד לגן המועצה. החוק החדש גם ישנה את המאזן הדמוגרפי בגן המועצה: יותר ילדים יגיעו לטרום טרום חובה והקטנה שלנו כבר לא תהיה הכי קטנה בגן. מתברר שזכינו גם ביום לימודים ארוך. מה נאמר, התרגשנו. אבל אז התבררה לנו עובדה מדהימה, הילדים לא אוכלים שם. כלומר הם אוכלים ארוחת בוקר, אי שם באזור 9:30, אבל צהריים רק אחרי שהגן נגמר, בשתיים וחצי בערך. כי עכשיו אנחנו ביום לימודים ארוך לא?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מה עשתה ההסתדרות למען עובדי הקבלן? / גל גורודיסקי

"הם מסתובבים רעבים" מספרת לי השכנה: "תארי לך חבורה רעבה של 35 בני שלוש ארבע על גננת וסייעת. הם לא מפסיקים להתקוטט ולנשוך". למה שלא ינשכו? הם רעבים הקטנים. מדובר בילדים שרגילים לצעוד על קיבתם. בגן הפרטי הם אכלו ב-8:30 ארוחת בוקר, ב-10:00 פירות ב- 11:30 ארוחת צהריים, ב-13:00 פיפי ולישון וכשקמים כריך. עכשיו אין לישון. במקום יש ארוחת צהריים ב-14:30. "גם קודם הארוחה הייתה די מאוחרת, אבל ניסית פעם לסחוב ילד רעב (ועייף) עוד שעה שלמה? שומר נפשו ירחק. עכשיו תנסי לסחוב ככה עוד 35 ילדים".

יחזיקו מעמד עד סוף היום עם תפוח עץ? אילוסטרציה (צילום: shutterstock )

פטרתי אותה בביטול. לא יכול להיות שמישהו באמת מעלה בדעתו שילדים בני שלוש יאכלו ארוחת צהריים בשתיים וחצי. לא יכול להיות שלא לקחו את העניין הזה בחשבון. "אנחנו מודעים לבעיה", חייכה אלי הגננת, "הרי לא נשאיר אותם בלי אוכל עד 14:30". "יופי", הוקל לי. "בסביבות 12:30 הם מקבלים פרי", המשיכה. השעה 12:35 חבורת זאטוטים מתגודדת סביב שולחן בחצר ובולסת חתיכות של תפוחי עץ. דממה. אף אחד לא מבזבז זמן על דיבורים, אם משהו פותח פה, זה רק כדי לדחוף חתיכת תפוח לפני שייגמר. מי אמר שלא השקיעו מחשבה? מדובר במהלך יפהפה של משרד החינוך ומועצת הפירות. הקטנים הרי סרבני פירות ידועים, איזו דרך טובה מזו לעודד אותם לאכול פירות?

צלצלתי למועצה. הגברת שם הייתה מאוד נחמדה, כל כך אמפתית ומבינה שזה היה פשוט מדאיג. כן, זה לא נורמלי, לא, לא קשור אליהם, זה משרד החינוך. מדאיג. כל פגישה מקרית ביישוב נשמעת כך: "אז מה בשנה הבאה?","לגן של המועצה?","אבל הם לא אוכלים שם", "לא, הם לא אוכלים".

"הם יסתדרו", מתערבת שכנה חביבה שבדיוק קנתה קוראוסונים, "אז דוחים את הארוחה בעוד שעה, מה כבר קרה?". באמת אשה מקסימה, הייתה יכולה להיות אפילו יפה אם רק הייתה מרזה קצת. משדרת המון רוגע, חבל שדווקא לה אין ילדים. בניגוד אליה, שיכולה לנשנש קוראוסונים בצרכנייה, הקטנטנים שלנו לא יכולים לבקש אוכל באמצע היום. הם אפילו לא תמיד יודעים שהם רעבים. הם סתם מסתובבים עצבנים וחסרי מנוחה, בלי יכולת להתרכז או לדעת למה. הם סומכים עלינו "הגדולים" שאנחנו מבינים ודואגים, ולא מעלים בדעתם שמישהו אי שם פשוט מעל באמונם.

המצב לא-נורמלי 

במשפט "יום לימודים ארוך" חבויה המילה "לימודים". הצורך הבסיסי ביותר של האדם הוא מזון, כך למדנו מפירמידת הצרכים של מאסלו. בלי זה, אין ספק שהקטנטנים לא יהיו פנויים ללמידה. לכן, זה לא יום לימודים ארוך, אלא פשוט יום ארוך.

הדבר חמור עוד יותר כשמדובר בילדים כל כך רכים. וחוק חינוך חינם אכן שולח יותר ויותר ילדים צעירים לגני המועצה/עירייה. אני לא מספרת כאן שום דבר חדש, אז איך ייתכן שבמשרד החינוך לא חשבו על העניין? חלמאות? אולי. מצד שני, אמנם חוק חינוך חינם מגיל שלוש יחול זו השנה הראשונה, אבל יום לימודים ארוך כבר לא, וההורים צועקים מספיק זמן.

אז למה לכל הרוחות משאירים את זה ככה? שמא זו דרך מכוונת להשאיר את גני העירייה/מועצה כפתרון לא אטרקטיבי? מישהו שם למעלה אמר, בסדר, מחאה חברתית, נזרוק קצת קש להמונים. ניתן להם חוק חינוך חינם מגיל שלוש, מי כבר ישלח את הילד שלו לשם? קניתם לילד עגלת בוגיבו, לא תשלחו אותו עוד שנה לגן פרטי? תהדקו קצת את החגורה, מה עדיף, שהילד יהדק את החגורה? שלחו אותו לגן פרטי, מקום שבו אוכלים למען השם, שלמו עוד 2,000-3,000 לחודש, קחו הלוואה, עבדו שעות נוספות. אה, אתם לא רואים את הילד? לא נורא, מה הוא צריך אתכם? יש לו גננת מצוינת, פרטית. השקעתם בו.

אולי מספיק עם המצב הלא-נורמלי הזה? למה מחכים? למחאה חברתית בפייסבוק? למאות אוהלי כדורים בשדרות רוטשילד? חייבים להשתלט על מתחם ג'ימבורי כדי שמשהו יזוז? אל תרעיבו לנו את הילדים. 

ענבל ארבל קוולרצ'יק, תסריטאית ואם לשניים, מתלבטת לאיזה גן לרשום את בתה שבספטמבר תהיה בת שלוש ורבע. אין לה הרבה זמן להתלבט כי הרישום נסגר ביום רביעי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il