כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

אבל הם לא רגילים. הם בדיכאון.

לא דיכי. לא דכדוך ואף לא ניחוח של עצבות שתוקף אחר הצהריים. הדיכאון זכה ביושר לטייטל "מגיפה מודרנית". מחלה של מצב רוח. חונק מיומן של אושר ותקווה – ולך תסביר לכל העולם ואשתו למה אתה מסתובב עם "פרצוף".

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי

האם בנים יחידים באמת מפונקים יותר?

גורם סיכון 1: התחושה שאיבדת שליטה על חייך

להיות אדם מודרני בחברה מודרנית מעמיד אותך ממילא בסיכון סביר ללקות בתקופות של דיכאון לאורך החיים (סיכוי של 15%-25% לפי אומדנים אמריקאיים!). להיות הורה מודרני בחברה מודרנית מרים את הנתון הזה כלפי מעלה. הורה הינו חיה פגיעה יותר למלתעות הדיכאון. והשאלה המתבקשת היא: למה?

ילדים קטנים יכולים להיות בו זמנית גם זרז וגם מנטרל אפשרי של דיכאון. מצד אחד, הם עשויים להעניק לחיה האנושית גלגל הצלה מעולה בתוך אוקיינוס הניכור המודרני: תחושה של משמעות (וכל הרווקים והבליינים יכולים לצחוק עד מחר!). מאידך, הם עלולים להגביר מאוד כמה גורמי סיכון הקשורים באותה מחלה אפורה שחורה.

אם אתה רוצה לבשל דיכאון כהלכתו, סביר שתזרוק לסיר את גורם הסיכון הראשון – התחושה שאיבדת שליטה על חייך. בן אנוש שמוצא את עצמו עושה שוב ושוב דברים שהוא לא רוצה ו/או לא תכנן לעשות ומתנסה בתחושה הזו לאורך נתח זמן משמעותי עשוי להפגין שלל סימפטומים דכאוניים (קושי לחוות הנאה, עייפות, תחושת חוסר טעם ועוד מיני מתיקה).

איך זה קשור להורים דווקא? ובכן, מן הידועות הוא שילדים נוטים להיות דבר חמוד, אך גם בלתי צפוי. פשפשו בזיכרונכם, אמא ואבא, האם היו אי אילו פעמים שבהם בילוי פסטורלי מתוכנן התרסק לו לכדי מפגן מורט עצבים רק מתוקף התפרצות זעם של העולל? (כרגע האזנתם לדוגמה של המונח "שאלה רטורית").

אם אבדה לכם השליטה באירוע נקודתי, צאו וחישבו מהי חווייתו של הורה שילדתו מפגינה קשיי הסתגלות קבועים מכל סוג שהוא – עקב הפרעת קשב, טמפרמנט סוער או אווירה מתוחה בבית. עבור חלקם, תחושת השליטה בחייהם הולכת ונשמטת. כל יום חדש מהווה בסיס להמתנה מתוחה ושוחקת.

גורם סיכון 2: תחושת כישלון כהורה

בחזרה אל סיר הדיכאון: מה עוד מתבשל בתוכו? איום משמעותי על עמוד התווך של השפיות הבוגרת – הדימוי העצמי. המשוואה המערבית פשוטה: אנחנו אוהבים להרגיש טובים, תקינים ומצליחים, וממש לא אוהבים להתנסות בתחושת כישלון, או בניסוח מודרני מתועב: "לוזר" (אלוהים, כמה שאני שונא את המילה הזו!).

ילדיך הם שלוחה של העצמי שלך. אפשר לצקצק בלשון עד אנטארקטיקה, אבל זו אחת הסיבות שאנחנו אוהבים אותם, דואגים להם, ומכירים אותם כל כך טוב. מהרגע שבקעו הגוזלים מן הרחם, שלחת אל העולם לוויין חיצוני שאחראי על לא מעט מתחושת הערך העצמי שלך. לטוב ולרע. תחושת כישלון גורפת עלולה להכות בהורה בכל אחד מהתסריטים הבאים: הילד עצוב/לא מצליח אקדמית, פיזית או חברתית/ הוא ואנחנו לא מסתדרים.

עכשיו יבואו חכמים ויקשו: ואם ההורה מגזים? אולי המציאות המשפחתית נורמלית כדבעי ואבא או אמא פשוט מעוותים אותה עקב פרפקציוניזם פרוע או סתם סט של ציפיות לא ריאליות? האם לא ייתכן שציפיותיו הגבוהות של ההורה (ולא תפקודו של הילד) הן האחראיות לדיכאונו הפלסטי?

התשובה היא "כנראה שלא" (ואוטוטו מגיע מחקר רלוונטי). לציפיות גבוהות של הורים יצא שם רע למדי בציבור הנאור בעשורים האחרונים, וכנראה שאין לכך הצדקה. למעשה, מחקר ספרדי מסוף 2011 מראה שאימהות בעלות רמה גבוהה של ציפיות מעצמן ומילדיהן היו בסיכון נמוך יותר לפתח שלל בעיות נפשיות.

הגיע הזמן שנפנים: אין מערכת יחסים בעולם שנכנסים אליה נקיים מציפיות, ועדיף שיהיו אלו ציפיות גבוהות (אם כי לא גבוהות מדי). למעשה, אחד ממאפייניו של הדיכאון ההורי בפרט והאנושי בכלל הינו היעדרן של ציפיות חיוביות בנוגע לעצמי ולסביבה.

ומה עם הילדים?

וכל אותה העת מתדפקת לה שאלת מיליון הדולר על הדלת: ומה עם הילדים? אכן שאלה רלוונטית (וגם היא אוטוטו תגרור אחריה מחקר רלוונטי). הפיסקאות הקודמות עלולות היו ליצור את האשליה שכיוון הסיבתיות הוא תמיד חד סיטרי: ילד עם קשיי הסתגלות מוביל להורה מדוכא. אך לא כך היא. השרשרת ההפוכה אף היא נצפתה שוב ושוב: הורה בעל נטייה לדיכאונות "יוצר" ילד עם קשיי הסתגלות. יפה מאוד – עול האחריות נופל שווה בשווה על שני הצדדים (זאטוטים והורים), אבל האם הקשר בין השניים, דיכאון הורי ובעיות תפקוד ילדיות, הוא מחויב המציאות?

התשובה החצי-אופטימית היא שלא. ניתן לשבור את הנישואין הבלתי מקודשים הללו. השאלה החשובה באמת היא האם קשייו הנפשיים של ההורה נעצרים בגבולות גופו שלו או שהם נוזלים אל הסלון ומתבטאים בקונפליקטים תכופים עם הילד. מחקר עדכני שבדק הורים מדוכאים וילדיהם הראה שכאשר רמות הקונפליקט המשפחתי נשארו נמוכות, תפקודם של הילדים נותר תקין. ואולי זהו גורלו הטראגי של ההורה הטוב והמדוכא – הוא סובל, אך לא נותן לסבל הזה לפעפע ולחלחל לילד שלו, ובלי כוונה מחזק את האשליה המסוכנת ש"אם הילדים סבבה, אז הכל סבבה".

אבל המתנה הגדולה ביותר שהורה מדוכא יכול להעניק לעצמו ולילדיו תהיה לעלות על העגלה הטיפולית מהר ככל האפשר. צעד ראשון ומתבקש? תגיד את זה. עמוד מול המראה ותודה בזה – ראשית בפני עצמך, בפני בן/בת זוג, חבר קרוב. צעד שני ומחוייב המציאות? אנשי המקצוע. יהיו אלו כדורים, שיחות, טיפול התנהגותי, ובלבד שלא תמסמס את הבעיה כעוד באסה קיומית חולפת. דיכאון הוא עניין רציני ומשבית, גדול יותר מכל טיפ בטור ייעוצי. אל תתנו לו לנצח.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל