"נתתי לה חיי": הם הרסו אותם בזול
המופע "נתתי לה חיי" התחיל כרעיון צנוע ואיכותי, אבל ההפקה הנוצצת והחלולה של תיאטרון הבימה מצחיקה ומהנה הרבה פחות מהשירים של דני סנדרסון
בין "הנה עוד ערב אבוד", לבין "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", נראה שלערב השירים של דני סנדרסון שחוברו להם יחדיו כנגד רצונם, מתאימה יותר מכל הכותרת: "הוא קנה אותם בזול". זה לא שבמאי הערב, מאור זגורי, התכוון לקנות את הקהל בזול. זו לא דרכו והוא הוכיח את זה במספר הצגות תיאטרון מצוינות שרקח בכישרון רב. עם זאת, קשה להימלט מהמחשבה שכמו בקאמרי - שם כשלו כישלון חרוץ בניסיון לגזור קופון על הצלחת שיריו של שלמה ארצי עם האירוע המביך שזכה לכותרת "לילה לא שקט"- כך גם בהבימה, מצאו להם שטיק משלהם. האמת? לסנדרסון כמו לקהל התיאטרון הלאומי ולשחקניו, מגיע יותר. הרבה יותר.
הקשר בין "נתתי לה חיי", לבין תיאטרון באשר הוא - קלוש ביותר. כשהדבר הזה מוצא את דרכו אל הבמה הגדולה של התיאטרון הלאומי של ישראל, זה לא רק קלוש, זה גם מכעיס ומצער. גם אם מילות החיבור שבין השירים נרקמות לכדי עלילה לכאורה, תיאטרון זה לא. גם יצירה מקורית - אם לא מתייחסים לשיריו הנפלאים של סנדרסון שהיו שם קודם - זה לא בדיוק. קשה מנשוא המחשבה שבמופע הזה, שמציג באולם רובינא, שנקרא על שמה של מלכת הבמה העברית, יצפו מדי ערב מאות אנשים שיחשבו שזה הדבר האמיתי.
"נתתי לה חיי", החל כרעיון צנוע וטוב אבל בהבימה, עושה הרושם, שצניעות אינה חלק מהרפרטואר. כמו משכנו הגדול והנוצץ מדי של התיאטרון הלאומי, כך גם את התוכן הם רוצים גדול ונוצץ, חלול וריק. מישהו בהבימה זקוק אולי לתזכורת שבאולם זה (לפחות לפני השיפוץ בעשרות מיליונים) שיחקו לאורך כמעט שבעה עשורים במאות הפקות תיאטרון של יצירות מופת, מיטב השחקנים של הבמה העברית.
הנונסנס העברי הראשון
ואם כבר עברית ברור שלרמת השנינות של דני סנדרסון - אלוף עולם במשקל כבד במתיחה-כיווץ-ג'ינגול של השפה העברית המדוברת - קשה עד בלתי אפשרי להגיע. הטקסטים שלו, שהיו לנונסנס העברי הראשון, היוו מקור השראה לרבים. גם ליוצרי המופע שהוגדר בטעות כמחזה. וזה לא שהמופע הזה חסר שנינויות, אבל אולי פה בדיוק הבעיה. סנדרסון לא משתדל להצחיק, הוא פשוט מצחיק.
בהפקה האינפנטילית והמופרכת הזו, שכל כולה מכוונת לגובה דשא ותיפוריה גסים, לשון המעטה, לוחצים לקהל כל הזמן על בלוטות הבכי והצחוק, דוחפים אותו לשיר, מבקשים שיתרגש, שיקום על רגליו, שישתתף בחגיגה. אבל איפה בדיוק החגיגה? בין כל הדחקות והַגָגִים, נדמה שההפקה הזו היא עוד ניסיון של התיאטרון הישראלי לסמא ולהקהות את חושי הקהל כמו את טעמו. בין כל השטיקים והטריקים "נתתי לה חיי" הוא עוד מסמר בארון הקבורה של המעט שנשאר מתיאטרון עברי. כן, מישהו שכח, או גרוע מזה ביקש להשכיח, שבתיאטרון עסקינן.
ההפקה המגלומנית הזו יכולה היתה בקלות להפוך לשלאגר בקרב קהל צעיר ובני נוער - לו היתה מסתפקת באולם כמו "הבימרתף", ומשווקת כפרויקט ניסיוני ומכוונת אל פלח שוק מוגדר וספציפי במחירי אוף-ברודוויי שווים לכל נפש. בקיצור, לו בהנהלת התיאטרון היו קצת פחות גרגרנים וקצת יותר צנועים, אפשר היה להתייחס למופע הזה כאל "ערב של כיף מחוץ לבית" ולא כאל עוד לוקש שמוכרים לנו באצטלה של תיאטרון או אמנות.
מה שעלול לבלבל בכל העסק הזה הוא דווקא חבורת היוצרים והשחקנים שחתומה על המופע. מאור זגורי, שנחשב לקול ייחודי בין היוצרים הצעירים של השנים האחרונות; טל בלכרוביץ, ילד-תיאטרון שגדל והפך למוזיקאי, מעבד ומנהל מוזיקלי מחונן בפני עצמו; ומעצב התלבושות מאור צבר שגם לו רקורד לא מבוטל בתחום.
ויש את עידן אלתרמן בתפקיד וודי-אלן-סנדרסון נוירוטי ומשעשע כהרגלו, שמשחק הפעם דמות של לוזר לא-יוצלח שכושל גם בניסיונות התאבדות. לצדו, טלי אורן, מנהלת חרמנית של בית חולים פסיכיאטרי שבו מאושפז הפציינט וגם אלון נוימן, בתפקיד מנהל חברה שמקצרת את דרכם של מתאבדים פוטנציאליים. יש גם את פיני קידרון בתפקיד המספר, שקושר איכשהו את כל הבלה-בלה הזה. כוחות יצירתיים יש פה ובכל זאת, לפעמים השלם קטן משמעותית מסך חלקיו ובמקרה של ההפקה הנוכחית, מדובר באנדרסטייטמנט.
אם משהו בפרויקט הזה מגרד את המונח "יצירה מקורית" יהיו אלה העיבודים המפתיעים של בלכרוביץ למספר משיריו הנפלאים של סנדרסון. המוזיקה למעשה, היא הפרמטר היחיד בתוך המסגרת המסורבלת שאליה נדחסו הטקסטים והשחקנים, שנותר רענן ועשה כבוד אמיתי, לא מתפשר, לסנדרסון. באחד מרגעי השיא של הערב שולף המספר, פיני קידרון, מהבוידעם, את המונולוג הגאוני והנשכח שלא בצדק, "סיפור למורה ללשון", של סנדרסון. זה סיפור על חולם חסר שאחיו, צירה, יצא לחפש אותו ובדרך חטף פתח בראש. בסופו של סיפור מצא את אחיו מתחבא בקובוץ שורוק וכשהחזיר אותו סופסוף הביתה, אמא שורוק הורידה לו כזה מקף שחולם נהיה סגול. כל זה סנדרסון מקורי וכל המוסיף גורע.
תיאטרון הבימה היה הראשון שייבא את הז'אנר התפל שכופה על שירים קיימים קו עלילתי מקשר ופסבדו-קוהרנטי. הם עשו את זה לפני יותר מעשור עם "מרי לו", שפנה אמנם בבסיס לכל המשפחה אך הפך במהרה להפקה מוזיקלית לנוער בוגר פסטיגלים. ההפקה הנוכחית היתה אמורה להיות הרבה יותר מזה. אפשר להתייחס לזה כאל ניסיון שכשל, אפשר גם להתרעם על חוסר עצבני במידתיות, פרופורציות או ביקורת עצמית שיכולה היתה למנוע מקהל מבוגר ובכלל את המבוכה.
