עוד יותר לבד בברלין

"צריך לזכור שאני כותב את השורות האלה בסתיו של המלחמה ב-1944, בבית הכלא בשטרליץ, שהועברתי אליו להסתכלות על ידי התביעה הכללית כמי שנחשד כ"פושע חולה נפש מסוכן לציבור". יש שיטות שונות לחיסול סופרים בלתי רצויים בשטח הזה הרייך הגרמני אינו חסר רעיונות". כך כותב האנס פאלאדה בערך באמצע היומן שלו, ועוד לפני כן כדאי לזכור שני דברים חשובים: שהוא משקר, ושהוא כותב מתוך הבנה שהמלחמה קרבה אל סופה ובקרוב ייאלץ להסביר כמה דברים בכלל לא פשוטים.

"בארצי הזרה לי". מצפון נקי בימים קשים (עטיפת הספר)

אל בית הכלא הוא הגיע מפני שמתוך שכרות עמוקה, ניסה לירות באשתו מול שלושת ילדיו, אבל לא הצליח לכוון. היא נטלה ממנו את האקדח, חבטה בראשו והזמינה את שלטונות החוק. לרייך השלישי היו אכן שיטות מגוונות לחסל כל מי שרצה, אבל פאלאדה היה בסך הכל עבריין פלילי עם היסטוריה מתועדת של מחלות נפש, התמכרות לסמים ואשפוזים מרובים במוסדות פסיכיאטריים. וכן, הוא גם היה סופר מצליח.

עד כדי כך שלמרות כמה תהפוכות בהמלך שנות הרייך, הוא המשיך לכתוב ואפילו נטל על עצמו משימה של יצירת רומן אנטישמי עבור גבלס. הוא לא עמד במשימה, אבל העובדה שאיכשהו היה מקורב לשר התעמולה הכל יכול, איפשרה לו לקבל נייר גם בכלא, ליצור רומן קצר על התמכרות לשתייה - וברווחים בין השורות של הרומן, בכתב יד זעיר וצפוף, לכתוב את יומן האפולוגטיקה שלו: סיכום 11 שנות חיים בצל הנאציזם.

רגליים קרות

כשהמשטר התחלף בבחירות דמוקרטיות, פאלאדה היה ידוע בעיקר בשל: "איש קטן, לאן?", ספר שזכה להצלחה בינלאומית. הוא לא היה בין הסופרים שיצירותיהם הועלו על המוקד, הוא לא נרדף באופן אישי על ידי המשטר - והוא החליט להישאר בגרמניה, למרות שעד 1938 היתה לו אפשרות להצטרף לרשימה מכובדת של גולים: תומאס והיינריך מאן, ברטולד ברכט ואחרים. המו"ל האנגלי שלו אפילו שלח יאכטה פרטית שהיתה אמורה להשיטו לחוף מבטחים, אבל ברגע האחרון הוא קיבל רגליים קרות.

מדוע נשאר, איפוא? ראשיתה של האפולוגטיקה מוקדש לבירור הענין הזה, תוך כדי התגרות לא מאד סמויה בקולגות שעזבו, כאילו עצם הגלות פירושו חיים קלים יותר מאלו שנגזרו על הפטריוט הגרמני, שונא הנאצים, שבחר במולדתו ובשפתו על פני החירות. מי שקרא ספר אחד או שניים על ימיו הראשונים של הרייך אינו יכול לתת לפאלאדה לשטות בו עד כדי השתכנעות מטיעוניו: רק ב-1935 הוא הוכרז כ"סופר בלתי רצוי", אבל יכול היה להמשיך ולכתוב.

כיון שיצר בתקופה זו שני רומנים שבהם הופיעה ביקורת חריפה על רפובליקת ווימאר, גבלס החליט שפאלאדה חזר למוטב ואפילו יכול לעבוד עבורו: ניסיונות כושלים לכתוב רומן ותסריט שיהפוך לסרט תעמולה מונומנטלי הגיעו בעקבות ההחלטה הזאת. פאלאדה, למרות כל נסיונותיו להצטייר ככזה, איננו קורבן של המשטר. אבל גם אם הדברים הללו מובנים היטב - ואחרית הדבר המאלפת אכן מחזקת אותם - "בארצי הזרה לי" הוא חומר קריאה מרתק, לא רק למכורים לעדויות מן הזמן ההוא.

בחירה או בריחה

בשורה של וינייטות מצוינות מצליח פאלאדה להנהיר לקוראים את מצבי הרוח הלאומיים המתחלפים-תדיר מ-1933 ואילך: הוא ניחן בכישרון נדיר ליצור אנקדוטות אירוניות ואפילו מקבריות, הווא מזמין את הקורא לעולם שבו "אנטי-נאציות" יכולה להיות, לכל היותר, איזו אמירה שנונה ובעייתית על אודות הפיהרר ועושי דברו.

חלק נכבד מן הדברים מוקדש לרובולט, פטרונו הנאמן והמו"ל הססגוני של פאלאדה, שנשבע גם הוא להיות מתנגד נחרץ למשטר החדש, אבל אט אט לומד על בשרו שזה בלתי אפשרי, עד שהוא נאלץ להימלט בעצמו: פאלאדה נשאר לבדו עם החרדות, הדאגות הכלכליות וחיי היום יום שהופכים להיות קשים ומרים יותר ויותר. בתוכם, נגלית לקורא תמונה מדויקת של הקשרים בין נאציזם לאופורטוניזם פרטי, שנאת-זרים וקידום כלכלי ובעיקר - עריצות זעירה, מטומטמת יותר מכפי שהיא מנוולת, אבל עדיין מסוכנת מאוד לקורבנותיה.

פאלאדה עורך כאן כמה טקסי אשכבה בכתב למתים מקרב מכריו, לאנשים שלא

חזרו מבתי כלא ומן המלחמה, ומאיים לטעות באמפתיה שלו כלפיהם - אבל גם אין לטעות בכך שהוא היה, לפחות לשנים אחדות, למשתף פעולה עם המשטר לו השכיר את עטו. מתוך פחד, מצוקה או חרדה - אבל בהכרה שיכול היה לבחור אחרת, רק לא רצה.

אחרי המלחמה הספיק לערוך את היומן ולהפכו אטרקטיבי יותר לנושאי הסנטימנטים האנטי-נאציים. הוא לא היה היחיד. גם אריך קסטנר עשה זאת, ובכל זאת עדיין זכורות לי, יותר מעשור אחרי הקריאה, רשימות בהן קסטנר מתלונן - ב-1941 - שכבר קשה להשיג שמפניה משובחת. התלונות של פאלאדה שייכות בעיקר לתלאות המעמד הבינוני בזמנים קשים.

הזמנים, צריך להודות, מרתקים במיוחד ואפשר לבחון לאורם את תהליך ההתקרנפות של פאלאדה ואחרים. לבסוף, כל מה שנותר לו הוא האפשרות להיאחז בהתנשאות על הטמטום הנאצי כדי להלבין את מצפונו. מבחינה מוסרית אין בכך די, לטעמי: מה שנשאר הוא רק התיעוד המרתק, הפתולוגי כמעט, של חיי הסופר שבחר להיות "ראש קטן" בתקופה הלא-נכונה.

"ארצי הזרה לי", מאת הנס פאלאדה. מגרמנית: יוסיפיה סימון. הוצאת ידיעות ספרים והוצאת פן 327 עמ'.