לסטור ולא לשכוח: סיפור מאת רחל חלפי

הסיפורים בקובץ "כחול נגד עין הרע", מאת רחל חלפי מגלים ומכסים על כאב קיומי עמוק שפורץ שוב ושוב אל פני השטח של הסיפור. בואו לקרוא את הסיפור "הסטירה", מתוך הספר:

"כחול נגד עין הרע" (עטיפת ספרה של חלפי)

הסְטירה

יצאנו מן החיפושית הצהובה והדפוקה שלו והתחלנו לצעוד ברגל. האזור היה שומם למחצה, משהו כמו מסביב לנמל, או החגורה הריקה-למחצה המקיפה אזורי תעשייה. אינני זוכרת עכשיו. אני רק זוכרת שמולנו צעד, כפוף, איש מבוגר למדי, נמוך למדי, וסמוק מאוד. נדמה לי שהוא נשא איזה משא בזרועותיו או בידו. הוא היה לבוש בבגדים מרופטים. על כל פנים הוא נראה היה "איש פשוט".

אני זוכרת שהחזקתי בכף ידו הגדולה והחמה של גלן בהרגשה חגיגית במיוחד - כי הוא הזמין אותי לסן פרנציסקו כמו שנסיך מזמין נסיכה לנשף. מין יציאה ראשונה אל הכּרך. אינני זוכרת אם תִכננו להגיע לְסרט או לְמסעדה או סתם להסתובב.

אני רק זוכרת את אווירת החג שזרמה בתוכי ואולי גם בגופו של גלן דרך ידו הנהדרת, יד של נגן סקסופון, אל ידי.

לאחר שחלפנו על פני האיש ההוא, גלן ממלמל משהו. אני שואלת מה הוא אומר והוא שואל: שמעת מה שאמר?

– לא. מה אמר?

הוא קרא לך "וָוייט טְרֶאשׁ".

מה זה וָוייט טְרֶאשׁ?

זהו שם גנאי לאנשים לבנים שהם עלובים, מסכנים, בזויים. הוא קרא לך ווייט טראש בגלל שאת אשה לבנה שמתחברת עם גבר שחור.

מה? מה?… ניסיתי להבין, לא מבינה.

הוא העליב. הוא קרא לך "זבל לבן".

זה לקח כמה שניות עד שהמִשקע צלל אל מקומו והתיישב ושידר לתחנות הקליטה והשידור הקטנות הפזורות בי את הדברים בבירור.

והדברים שנתבהרו לי היו שהאיש בעצם עלב בגלן עלבון איום. ובו בזמן הבנתי שעלי להעיף לאיש ההוא סטירת לחי. סטירה לשיקום כבודו של גלן, השחור. אני האשה הלבנה אתבע את עלבונו. אנקום על הפגיעה בו.

והתחלתי לרוץ אחרי האיש. האיש היה כבר רחוק.

עכשיו שאני מנסה לשחזר את הרגע ההוא אינני יודעת בעצם מה קדם למה: ההבנה? תוכנית הנקמה? הסצינה הפנימית שעלתה בי — שבה אני סוטרת על לחיו של האיש? עלבון? עלבון אמיתי? או איזה צופן-התנהגות שקניתי בצפייה במאות סרטים? הזדהות אמיתית עם הפגיעה הצורבת שגלן חש לבטח — כן, ללא ספק חש? או רגשי-אדנות לבנים על כבודם האבוד של שחורים?

ואולי מין ציפייה מקדימה לַסיפוק שידעתי שאקצור — ברגע שאנחית על פניו הסמוקים של האיש המָהוּהַּ האלמוני הזה סטירה — למענו של אהובי?

מה הניע מה במערכת הסבוכה הזו של גלגלי שיניים נוזליים, חסרי צורה, מִשתנים בהבהוב, שהדבר הממשי והמוצק היחידי בהם היה, אולי, השיניים, השיניים החדות של איזה כאב לא ברור, ואולי של איזו גאווה מועתקת מדגמים זרים, ובכל זאת איזה שיניים ננעצות בבשר הנינוח, המופתע אלי קרב.

והתחלתי לרוץ.

ריצה היא מאז ומתמיד התחום החלש שלי. הפעמים האחרונות בהן רצתי היו מסלולי הריצה של 60 מטרים בכתה ז' וראשית ח'. הייתי הרצה האיטית ביותר בכל בית הספר. ולמרות ריצתי האיטית, הקשה, הייתי סובלת מדפיקות לב מואצות יותר משל טובי האצנים בבית הספר. מין פרדוקס כזה. בקיצור, את שיעורי ההתעמלות שנאתי ואימוני הריצה היו בשבילי עלבון אישי שחזר על עצמו והטיח עצמו בפני ובכל גופי וברֵיאוֹתַי ובליבי שוב ושוב.

אני נזכרת עכשיו שכשהתחלתי לרוץ אחרי האיש, שהיה כבר במרחק של, אולי, 300 מטרים או יותר — הבנתי שעשיתי עסק רע. וגלן התחיל צועק אחרי: Come back! Stop it!

גלן נקע את רגלו באיזה קונצרט יומיים קודם, ולכן הייתי בטוחה שלא יוכל לעצור אותי במירוץ שלי.

והמירוץ הזה החל מתמשך. מתמשך יותר מדי.

שמעתי שוב ושוב את צעקותיו של גלן: Stop it! Stop it! Come back here!. רגלַי היו, כדרכן, סרבניות, ונשימותי הפכו קשות, וליבי התרוצץ ואני המשכתי לרוץ, חוזָה אל מולי, כמו על מסך קולנוע ענקי הנטוע לפנַי, חוזָה בקצה מסלול הריצה — את הסטירה.

הזמן נמתח כמו כדור מסטיק ההופך לחוט נִרפֶּה ורופף

ודק

וצונח

אבל חוט הגומי היה עדיין חוט, ואני עדיין רצתי והאיש היה עדיין רחוק, ואני המשכתי לראות לנגד עיני את הסטירה. ועכשיו — גם תמונת הסטירה הואטה בתוכי, והפכה לסצינה מוקרנת בהילוך איטי, איטי והולך. איטי ויותר איטי, וגופי כבד, ואני מתנשפת כמו קטר ומזיעה נורא ונמאס לי, תיכף אפול, וקשה לי, ומה לקחתי על עצמי, והנה אני סוטרת לָאיש שוב ושוב, במצלמה איטית, והסטירה מתפרקת ל"פְרֵיימִים" שמפָרקים כל תנועה לחלקיק תנועה וקופאים לרגע, והרי הסטירה הזאת שאני הוזה, שאני חוזה, שאני רואה בִּמְסך-הענקים הנטוע לפנַי, הרחק בסוף המסלול — היא סטירה הזויה, סטירה המתרחשת בתוך ראשי, אבל האיש עוד רחוק, וגופי אינו עומד בְּמשא האבִּירוּת שנטלתי על עצמי,

והנה אני מתמוטטת עוד רגע, ואיזו שטות היתה זו לגאול את כבודו של גלן באיזו הטחת יד מטופשת באיש טיפש שלא יודע מה הוא סח, והוא בטח גם שיכור, כי הרי הוא אדום כזה, בסוף יום עבודת פרך, ומי יודע איזה מסכן הוא, עמֵל עמֵל, ובטח גם חולה, ובטוח מזקין, והמילים האלה "וָוייט טְרֶאשׁ" שיצאו לו, הוא בטח לא היה מודע להן, הן יצאו לו כמו שלמישהו אחר יוצאת יריקת כיח שהצטבר, או גרעפס שעולה, או משהו כזה, מה יֵיצא לו מן הסטירה הזאת, הרי לא יֵיצא לו כלום, להיפך — אני יכולה לשבור לו את הלסת או את השיניים התותבות שלו או את האף השיכור והתפוח שלו והוא יבוא לחדר השחור שלו וייפול על הרצפה שיכור ועני וכואב ולא יהיה לו אפילו מי שֶׁיָשִׂים לו על הפרצוף קצת קרח, ומה יֵיצא לי מכל הז'סטה האמיצה הזאת שתקפה אותי, בטח רק רגשֵי אשמה ייצאו לי וסבל נורא בַּלילה שאחרֵי, ולא אוכל לישון מרוב צער שסטרתי לְאיש,

לאיש תם וישר ומטומטם כמו כולם, כמו כולנו, והנה שוב אני הוזה, כבר בלי נשימה ועם הלב מתפרץ לחתיכות, הוזָה אותי עומדת מעל האידיוט הקטן והזקן ומעיפה לו סטירה איומה והיד שלי מתקדמת לעבר לחיו לאט-לאט, כמו ב-Playback בווידאו של חבטת בייסבול, לאט לאט היד שלי הולכת מימין לשמאל, במסלול איטי וקשה, חותרת בקושי באוויר קשה כמו ברזל ומגיעה לבסוף לפניו המכורכמים של האיש — — —

ולפתע מבטי ממריא, נוסק, ואני רואה הכל מגבוה-גבוה, ממבט של חללית, והאיש זעיר-זעיר,

נקודה, ואני על ידו נקודה, ומסביבנו מין צליל של שֶׁקט, ושנינו, האיש ואני, מין מיקרואורגניזמים על הכדוּר הכחלחל, הנע לאט, שֶׁמתחתַי.

אני עומדת מולו, הוא מסיט לעברי, מעבר לכתפו, פנים מבוהלים, עיניו הכחולות-אדומות פעורות באי-הבנה, ופיו נפתח, חושף שיניים חסרות ושיניים עקומות וחומות, פה של איש מסכן, והוא צוחק אלי כמו ילד קטן, והיד שלי גומרת את המסלול של מכת-המחבֵּט האיטית ונוגעת לו בלחי, במגע רך שהופך ללטיפה ואין לי כוח להגיד לו כלום, אין לי נשימה בכלל, ואני מצליחה לחרוק לעברו:

You poor thing…

והאיש מבוהל, ממשיך בדרכו במהירות ואני עומדת וצופה בו.

ואז, אחרי המון זמן, המון המון זמן, מגיע גלן ומחבק את כתפי ואת גופי המקרטע, ההולם בהלמוּת הלב, והוא אומר לי בשקט:

You, you poor thing…

ושכחתי איך בילינו אחר כך בסן פרנציסקו.

"הסטירה", מאת רחל חלפי. מתוך קובץ הסיפורים "כחול נגד עין הרע", הוצאת הקיבוץ המאוחד. 304 עמ'.