לטפס על שדי מלכת שבא
"מכרות המלך שלמה", ספר ההרפתקאות הקלאסי של הנרי ריידר הגרד מהמאה ה-19, נשאר מקסים בהוצאתו המחודשת בעברית, גם בזכות אזכורי התנ"ך שהוא רווי בהם
כמו בספר הרפתקאות ראוי, נקלעים ארבעת גיבורי "מכרות המלך שלמה" לסכנת חיים בלתי פוסקת, השומרת על רעננות בזכות שינויי התפאורה של העלילה: ראשית התלאות במסע אקסטרים במדבר, שבו מתמודדים הגיבורים עם עינויי צמא וחום, ואחר כך במסע טיפוס על שני הרים גבוהים ומעוגלים הקרויים "שדי מלכת שבא" - שם מתחלף הקושי בייסורי רעב וקפיאה בקור; המשך התלאה הוא בממלכת זולו האדירה וכאן ההתמודדות היא מול אנשים ומול רוע אנושי; וסוף הדרך הוא במסע מסתורי אל עומק המכרות, בעקבות אוצרות שלמה.
אבל הנאת הקריאה בספר המרתק, העליז והאלים הזה, שפרסם הנרי ריידר הגרד ב-1885, נוצרת כבר בתנועה ממשפט למשפט: מדימוי קצר על אופיו של היליד ששכרו המחפשים ("קשוח כמו שוט"), עד הערות קולינריות מקבריות דוגמת "אני לא מכיר מעדן נפלא יותר ממוח עצמות של ג'ירפה, אולי חוץ מלב של פיל - ואותו אכלנו למחרת", ועד הערות מבודחות על הזבובים הנטפלים אל הגיבורים במדבר: "אין ספק בלבי שכאשר יעצום האדם האחרון עלי אדמות את עיניו, הוא ישמע פתאום זמזום מוכר - אם יתרחש הדבר בקיץ - וכשיפקח עין אחת יגלה זבוב שמתכונן לנחות על אפו".
הציר המשועשע של הסיפור מאוורר גם הוא את הסכנות הצפופות הנקרות בדרך. וגם הדמויות הצבעוניות של הגיבורים הן חלק מהאווריריות, למשל אותו ימאי-לשעבר השומר על איזו נטייה גנדרנית לכל אורך המסע המאובק - עם מישקף שנותר קבוע בעינו ועם מערכת יוקרתית של שיניים תותבות שהוא שולף בגאווה מפיו מעת לעת.
יהונתן לא נסוג
הנופים נפרשים כאן ביד ציורית, והם בעלי יופי מאיים כשהגיבורים בסכנה ("הירח הזהבהב עטה גוון של שעווה, ושרטוטי ההרים שעל פניו בלטו כעצמות לחייו של אדם גוסס"), ובעלי יופי שמח ברגעי ההקלה: "הנחל, שגדותיו היו מכוסים בסבך של שערות שולמית וציציות מנוּצות של אספרגוס בר, זרם לצדנו בעליצות. האוויר הרך לחש בין עלי הכסף של העצים...וציפורים בהירות כנף ניתרו מענף לענף כמו היו יהלומים חיים. היינו בגן עדן"."מכרות המלך שלמה" עוּבּד לקולנוע כמה פעמים (שרון סטון השיקה בו את הקריירה שלה בגרסה הפשטנית מ-1985 - למרות שאין בסיפור שום יפהפייה לבנה אלא רק יפהפייה שחורה בסופו, ועוד נגיע אליה), אבל מתוך קסמו של הטקסט (שתרגם אוריאל אופק. דיטה גוטמן היא עורכת התרגום בהוצאה המחודשת) ברור כמה הרבה הולך לאיבוד בהמרה לסרט.
הספר, כפי שניתן לראות, רצוף גם באזכורים תנ"כיים. החל באותו חיפוש של הגיבורים אחרי המכרה האגדי שממנו הובאו לשלמה המלך זהב ואבנים טובות ("וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר... וְאֶבֶן יְקָרָה") - וכאן ממוקמת אופיר בדרום אפריקה - דרך אותו צמד הרים על שמה של מלכת שבא, שבאה כזכור לנסות את שלמה בחידות. המספר עצמו, צייד פילים במקצועו, מעיד שהתנ"ך הוא הספר היחיד שהוא קורא מעת לעת, וכשהוא מספיד את לוחמי הזולו שנפלו במלחמה מול המלך הרשע, הוא מצטט מקינת דוד: "מדם חללים, מחלב גיבורים, קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם".
ההקשר התנ"כי הזה אינו מקרי. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה במערב התעוררות נוצרית-פרוטסטנטית בהשראת התנ"ך. בשנות ה-60 של המאה קמה למשל בבריטניה "הקרן לחקר פלסטינה", שהיתה להוטה להוכיח את נכונות כתבי הקודש, ובמסגרתה הגיעו לארץ ראשוני הארכיאולוגים וראשוני חופרי עיר דוד והכותל המערבי, כמו צ'רלס וורן, וילסון ורובינסון. מגרמניה עלו אז הטמפלרים להתיישב בארץ. כל זה קרה כשני עשורים לפני ראשית העלייה העברית (אם כי תחיית ההשכלה העברית כבר התרחשה באירופה). מתוך הגל הפרו-תנ"כי הזה תגיע ב-1917 גם הצהרת בלפור.
מארק טווין העתיק?
ברקע המשכיל של הספר מהדהדים גם מוטיבים מהמלט (מלך הזולו רוצח את אחיו כדי לעלות לשלטון אבל בנו של הנרצח ניצל ועתיד לחזור) ומהמיתולוגיה היוונית והכנענית (פולחני קורבן האדם שמקיים המלך העריץ, הנשלט בידי מכשפה-נביאה ישישה וזדונית). ואגב, את ההברקה העלילתית בקטע שבו מפחידים הגיבורים את המלך כשהם מודיעים לו שיכבו את הירח ביום המחרת - הוא יום ליקוי הירח, הידוע להם מראש - תוכלו למצוא כמעט אחד-לאחד גם בספרו של מארק טווין, "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור". אבל הפעם ספרו של טווין הוא שהופיע ארבע שנים אחרי זה של הגרד. מישהו העתיק?
עוד מהדהדים בסיפור שלפנינו הימים של מסעות הציד הגאים, הגבריים לזמנם, שהיו חסרי חמלה לחיות וחסרי תודעה של שימור החי: קשה במיוחד הפרק שבו הורגת החבורה שמונה פילים כדי למכור את חטיהם. אתה קורא ומתכווץ.
יש עוד צד בעייתי בספר, ספרותי או תרגומי - והוא השפה הגבוהה שנוקטים כאן אנשי הזולו. דווקא הם. הם אמנם מתוארים כמי שאוהבים להפליג במילים ובמליצות, אבל קשה להשתכנע מלוחם זולו המשתמש בביטויים דוגמת "להכות לפי חרב", "מה גורל אדם ילוד אישה" ו"משולל כל בינה". מה עוד שאותו עם זולו מוצג, חרף לשונו המפותחת, כבעל מוסר שאינו מפותח דיו, וגיבורינו הלבנים, בני העידן הקולוניאליסטי מיסיונרי, באים לתקן את המצב.
הקורא כמובן מצדד בהם כשהם פועלים כדי להבטיח ש"אדם לא יומת עוד ללא משפט". אבל אם כבר מוסר, ומוסר תנ"כי – קשה לא להתאכזב מהרגע שבו מחליט הסופר להמית את יפהפיית הזולו המאוהבת באחד הגיבורים (והוא בה), בנימוק הבא: "אמור לאדוני שאני אוהבת אותו, ושאני שמחה למות, כי אני יודעת שלא יוכל להכניס אחת כמוני אל חייו, כי השמש לא תלך עם הירח, והשחור לא יתחבר עם הלבן".
הגרד הוויקטוריאני כנראה לא יכול היה להרשות לעצמו אחרת. אבל ברור שעמדה כזו לא היתה מתקבלת על ידי משה התנ"כי, למשל, שנשא לו כידוע "אשה כושית" (במדבר י"ב. ובתנ"ך "כושית" אינה מילת גנאי - משום מה הועדפה עליה כיום המילה "שחורה", המצביעה על הצבע - אלא כינוי למי שבאה מארץ כוש, כמו ש"צרפתייה" היא מי שבאה מצרפת). ככה ש"מכרות המלך שלמה", עם כל תענוגות הקריאה ועם יומרתו החינוכית המסוימת, עדיין פתוח לכמה תיקונים אנושיים.
"מכרות המלך שלמה", תרגום: אוריאל אופק, הוצאת כתר, 246 עמ'.
