בן 3 זה קטן או גדול? על מסרים סותרים בהורות

כשהיה רן בן שלוש התגרשו הוריו. אביו עבר להתגורר בארץ אחרת, והוא נשאר עם אמו ועם אחיותיו, תאומות בנות שנתיים. סבא וסבתא, הוריה של אמו, התגייסו לסייע בגידול שלושת הילדים הצעירים, והילדים זכו לבית חם ואוהב.

השנה עלה רן לגן חובה. כעבור ימים ספורים ביקשה הגננת לשוחח עם אמו של רן: "רן אינו שומע בקולי. אני מבקשת ממנו לסיים פעילות, והוא עונה 'לא בא לי‭,'‬ אני מבקשת ממנו להתיישב במקומו, אך שוב הוא עונה 'לא בא לי' ומתעקש לשבת לידי. רן ילד נבון, הוא יודע לוותר לחברים, אבל הוא יצטרך גם לשמוע בקולי ולהתנהג לפי כללי הגן‭."‬

אמו של רן הייתה מתוסכלת ומאוכזבת. היא כעסה על רן ואמרה לו שככה לא מתנהגים. רן הבטיח להתנהג יפה, אבל למחרת שוב חזר על ההתנהגויות המתריסות בגן וענה "לא בא לי" בכל פעם שהגננת או הסייעת פנו אליו. הגננת שוב פנתה אל אמא, אמא שוב שוחחה עם רן, הוא הבטיח - וחוזר חלילה.

אתה גדול, הן קטנות

התנהגות האדם היא מטרתית, לימד אותנו אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. באמצעות התנהגותו מבקש רן, כמו כולנו, להשיג מטרה. מטרת-העל של כולנו היא להרגיש שייכים, להרגיש חלק מהשדה החברתי שבו אנו חברים. אך לעיתים אנו מסיקים מסקנות מוטעות לגבי החיים, ואז מציבים לעצמנו מטרות ביניים שגויות בדרך להשגת מטרת-העל, כמו: רק אם ישימו לב אליי כל הזמן - אדע שאני שייך, או: רק אם הכל יתנהל כרצוני - מקומי יובטח.

"בבית‭,"‬ מספרת אמא, "אין בעיות‭."‬ האומנם? אם נכיר מעט יותר את דרך ההתנהלות של רן בבית, נוכל להבין כמה מהמסקנות שהוא גיבש לגבי עצמו ולגבי מקומו בחברה.

אמא מתארת את רן כ'גדול' ואת אחיותיו התאומות, רותם וענבר, כ'קטנות‭,'‬ אף שהפרש הגילים ביניהם הוא שנה אחת בלבד. כאשר הילדים רבים ביניהם בבית, אמא מבקשת מרן לוותר "כי הוא הגדול‭."‬ היא מצפה ממנו להתנהגות בוגרת כלפי אחיותיו ולהתנהגות מתחשבת כלפיה עצמה.

קיבל פטור מהתמודדות  

אולם בסיטואציה אחרת מתנהלת אמו של רון באופן שונה לחלוטין: רן מרבה להתעורר בלילות. הוא קם ועובר לישון עם אמא. אמו מתלבטת כיצד לנהוג. מצד אחד היא חושבת שרן צריך לישון במיטתו, בחדר הילדים. מצד אחר היא עצמה עייפה, אין לה כוח לריב איתו באמצע הלילה. היא גם מרחמת עליו: "רותם וענבר תמיד יחד. רן לבד, ודמות האב שלו רחוקה‭,"‬ היא מסבירה.

רן מקבל מסרים סותרים מאמו: כאשר הוא רב עם אחיותיו, אמא מצפה ממנו להתנהג כילד בוגר ולוותר על רצונו. זו ציפייה גבוהה מדי - רן הוא ילד, מדוע עליו לוותר תמיד? מצד אחר, אמא מרחמת עליו. הוא פוגש את אביו לעיתים רחוקות ומתגעגע אליו מאוד. בגלל רחמיה מרשה אמא לרן לישון במיטתה. כאן מקבל רן מסר הפוך מהקודם: אתה מסכן, החיים שלך קשים, ולכן אתה ראוי להתחשבות מיוחדת ואני פוטרת אותך מהתמודדות עם דרישות המופנות כלפי ילדים בגילך (לישון בחדרם, במיטתם).

רן תוהה: האם אני ילד שהכל מגיע לו ותמיד יוותרו לו כי אבא נמצא בארץ רחוקה? או שמא אני ילד שצריך ללמוד להתחשב באחרים ולוותר? השאלות הללו הן, כמובן, לא מודעות, אבל בחוויה של רן הוא באמת אינו יודע מהן הציפיות ממנו. הוא מבולבל מאוד: אני קטן או גדול? האם עליי להתאים את עצמי ולהתחשב בזולת? האם עליי לחכות שיתחשבו בי? איך אני אמור להתנהל מול סמכות - לצפות ליחס מיוחד או לוותר? ומה מקומי בקבוצת השווים?

יש לי זכויות יתר

אמא מעבירה לרן מסרים סותרים. הוא אינו יודע מראש אם יזכה לוויתורים או לביקורת, ובכל סיטואציה הוא מנסה 'להרוויח' את החיבוק החם של אמא. במקום לזכות בתחושת שייכות אמיתית המושתתת על תרומה, רן זוכה לפעמים ברגעים של סיפוק שבהם הוא נהנה מזכויות יתר, ולעיתים מקבל ביקורת.

ה'ניצחון' של רן, כאשר אמא עושה כרצונו, הוא משכר. רן משתדל ליצור עוד ועוד סיטואציות שבהן יזכה לזכויות יתר. לפעמים הוא זוכה בהן, לפעמים אמא כועסת עליו. כך או כך הוא עסוק בהשגת תחושת שייכות בדרכים מוטעות. הוא חוזר על התנהגותו שוב ושוב, ובכל פעם שהוא מתוגמל לשביעות רצונו מחוזקת התנהגותו.

רן הגיע בבית למסקנות שאותן הוא מיישם בגן: בקבוצת השווים אני מוותר כי אני בוגר. אבל אני גם שונה מהם, לי יש זכויות יתר ומגיע לי שדברים יתנהלו בדרך המתאימה לי. בבית "לא בא לי" לישון במיטתי, אז אני ישן עם אמא. בגן "לא בא לי" לשבת במקומי - אז אני לוקח כיסא ומתיישב על יד הגננת. דמות הסמכות צריכה להעניק לי יחס יוצא דופן.

אם נזכור כי הבית הוא מגרש האימונים לחיים, יהיה לנו, ההורים, קל יותר להתנהל בבית בדרך שתאפשר לילדים להתאמן ביחסי אנוש בתוך מסגרת מגוננת ואוהבת. במקום לרחם על רן, כדאי לאמו להחזירו אל מקומו הטבעי, שהוא קבוצת הילדים בבית. במקום לדרוש ממנו 'להיות גדול' ולוותר לאחיותיו ה'קטנות‭,'‬ כדאי לה לאפשר לו להיות אחד משלושת הילדים, ללא דרישות שאינן במקומן וללא זכויות מיותרות.

להיפרד מרגשות האשם

אחת הדרכים שבהן ניתן לסייע לרן להבין את מקומו כונתה על ידי ד"ר רודולף דרייקורס, ממשיך דרכו של אדלר‭',‬כולם בסירה אחת‭.'‬ "לאחר מקרה של הפרת משמעת, כאשר אנו מטפלים בכל ילד לחוד, אנו יוצרים מצב שבו אחד מן הילדים מנסה למצוא חן בעיני ההורים ולרומם את עצמו על חשבון ילד אחר, הנדחף על ידי כך למטה‭,"‬ מסביר דרייקורס.

"על ידי התערבותנו במשחק אנו מחריפים את התחרות בין הילדים. בכך אנו ממריצים כל ילד לבקש את הסיפוק ברכישת לב ההורה, במקום את הסיפוק שמוצאים בהשתתפות ובתרומה. היות שאי אפשר לזכות באהדת ההורים כל הזמן, יש לראות את הביקוש אחר אותה אהדה כמטרה מוטעית. לתרום, לעומת זאת, אפשר כל הזמן. לכן זוהי מטרה מציאותית וניתנת להשגה‭...‬ בסופה מובילה היא לאחדות‭."‬

אמו של רן שואלת כיצד להתמודד עם אמירות ה"לא בא לי" של רן לגננת. אך הבעיה המוצהרת הזו היא רק קצה הקרחון. כדי לסייע לרן ולאמו להיחלץ ממעגל זה עלינו להבין את תהליך היווצרותו של דפוס ההתנהגות ואת הגורמים לשימורו: אם אמא תוכל להיפרד מרגשות האשם שלה כלפי רן ולאפשר לו להיות חלק מקבוצת הילדים בבית, היא לא תצטרך לפצות אותו על כך שהוא 'לבד‭.'‬ אמא צריכה לעשות הפרדה בין המצב שעימו מתמודד רן - גירושי ההורים והמרחק הגדול מהאב - לבין רן עצמו, שהוא ילד מטופח ואינו זקוק לרחמים.

דרייקורס כתב: "הרגשת צער על מה שקרה פירושה השתתפות והבנה. הרגשת צער על מי שקרה לו דבר היא רחמנות. אנו נוטים להטיל ספק ביכולתם של אלה שלדעתנו הם קטנים או חלשים, וכתוצאה מכך אנו פוגעים בתכונות שהיו עשויים לגלות אלמלא גרמו להם רחמינו לסגת לחוסר מעש‭"...‬

כאשר אמא תפריד בין הגירושים למסכנות ותתחיל להתנהג בהתאם, יוכל רן להכניס שינויים במסקנות שהסיק על עצמו ועל החיים: הוא ייווכח שהוא יכול להיות חלק מקבוצת הילדים בלי לצפות לפיצויים בדמות יחס מועדף מדמות הסמכות ובלי צורך להתנהל בקבוצת השווים בציפייה לוותר כל הזמן. 

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית ומורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר.