הוא חי עם שלוש נשים, מפלס דרכו בין השקרים
הבחור של נוגה עשה רושם של גבר נורמלי. מהר מאד השניים עברו להתגורר בבית יוקרתי. הם היו ישנים יחד פעמיים בשבוע, ובשאר הזמן הוא היה בנסיעות עסקים. הכול התנהל על מי מנוחות עד שדפיקה קלה על הדלת חשפה את השקר הגדול
כולנו גדלנו על סיסמאות שדאגו לטפח בנו המבוגרים, כאלה שמספרות על אושר נסתר שרק לנו השליטה והכוח לברוא, על הקסם שטמון במילים טובות ובשינון מנטרות חיוביות שכל תפקידן להוליד שמחה, נחמה ותקווה.
עוד בנושא:
האם את יוצאת עם בוגד פוטנציאלי?
פוליאמוריה: אוהב אותה, את ההיא וגם את האחרת
את כל המנטרות בעולם אימצתי לי ואותן אני נוהגת לשנן חזור ודקלם, ביני לביני כל ערב, כדי שיקרינו קצת גם עלי, על המציאות שלי, שיהפכו גם אותי ליותר נעימה, אפשרית ואפילו מאושרת, מה יש.
היא נכנסה לי ללב מהרגע הראשון
אני, מאמינה ידועה בלחשים ומילים, מרגישה מאוד נוח לפצוח במניפסט עמוק ורגשני, לנשום מהאף אל הבטן, לדקלם בהמון התכוונות שחיים רק פעם אחת ושיש לנצל כל רגע כאילו הוא אחרון ויחיד, שימים הם מסע מופלא, חסר גבולות, והגיון ושאני חייבת, פשוט חייבת ליהנות מכל דבר ולו הזניח ביותר, רק כי לעולם לא יקרה שוב. וזו כנראה הסיבה האמיתית שכשפגשתי אותה, היא נכנסה לי מייד ללב.
נוגה הייתה סוג של "שיננית". לא המקצוע, אלא אחת שמשננת לעצמה, למרות שבפגישתנו הראשונה היה נדמה ששכחה את כל מה שסיפרו לה, את כל מה שזמזמה ודקלמה בלילות.
היא טיילה בכל העולם, בדרך כלל לבד, מצוידת בתיק גב ענק ובו כל סיפור חייה. התאהבה, התחתנה, התגרשה ועדיין היה בה איזה זיק של אופטימיות חסר תקנה. היא הקסימה אותי, נגה, עטופה בתום ובחן כל כך שובי לב, שגם בין הכאב והשבר אי אפשר היה לפספס.
ביחד ולחוד
לפני חצי שנה חזרה לארץ, להתחיל פרק חיים "רגוע". היא מצאה עבודה מעולה והתאהבה שוב, הפעם בגבר "רגיל", כך אמרה, שמבוגר ממנה ב-14 שנים. איתו עברה גם להתגורר כמעט בין רגע, בבית יוקרתי בלב תל אביב, יחד בנו חיים עשויים מחוויות, ריגושים ושובע. "בחודשים הראשונים הייתי באופוריה, ריחפתי משמחה ומאושר", היא מספרת.
"גרנו יחד, אבל איכשהו תמיד מצאתי את עצמי לבד", הסבירה לי, בשקט שלה. "הוא היה מגיע פעמיים בשבוע לישון בבית, ובשאר הזמן הסתובב בעולם במסגרת העבודה. הייתי בודדה אבל גאה, עסוקה בענייני, קונה בלי הבחנה וחשבון כל מה שמתחשק, אוכלת ארוחת במסעדות הכי טובות בעיר, אשת איש מפונקת".
שבועיים לפני שפנתה אלי, קרה הדבר שהפך את כל מציאות חייה, והיה אחראי על המראה הכלבלבי איתו הגיעה. בזמן שעבדה בבית, נשמעה נקישה נחרצת בדלת. בכניסה עמדה אישה, גילה המבוגר ניכר על פניה וכיסה את גופה, עיניה אדומות והיא נראתה כמו מישהי שבוכה ברצף כבר לילות ארוכים.
"היא הייתה אשתו", היא אמרה לפתע. "הם חיים מסתבר, כמה רחובות מאיתנו, ועלי היא גילתה ממש בטעות כששוגרה הודעה לנייד ששכח לרגע על המיטה. ולא רק אותי היא גילתה שם, אלא עוד אחת נוספת, שבטוחה שהיא שלו. הוא חי בין שלושתנו, ניווט בלילות השבוע, איש עסוק.
לרפא את הכאב
"כבר שבועיים אני מסתובבת כמו סהרורית, מנסה לא לתת למחשבות לחדור ולבלוע את כולי, מנסה לסלק כל הבזק של עצב במנטרות של 'הכל בסדר, זו רק תקופה, תחייכי, תזכרי שהחים קצרים מכדי לשקוע', ומצליחה רק בקושי.
"אליך הגעתי במקרה, אם את מאמינה במקריות, כששוטטתי באינטרנט ובהיתי במסך. בהתחלה זה נראה לי מצחיק", היא אמרה. "את מקשיבה לאנשים זרים וכותבת את הרגשות שלהם, וככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה, שזה אולי יכול להיות מעין תרופת פלא בשבילי, להקשיב לעצמי באמת, מול אדם שאני לא מכירה, לשמוע את עצמי מדברת על כל הדבר ההזוי הזה, שקרה לי".
את המכתב היא בחרה לא לכתוב לגבר שחייתה איתו, אולי כי הרגישה שהוא לא ראוי, אולי כי הרגישה שמעולם לא הכירה אותו. את המכתב שכתבנו בחרה לשלוח דווקא לעצמה, מעין תזכורת לכוחן של מחשבות, להשפעתן של המילים שאנו מספרים לעצמנו ואחרים לנו, הבנה שהחיים, אחרי הכל, הם אוסף של רגעים חולפים, אוסף של תחושות מהירות, שמקבלות משמעות רק אם מאפשרים להן ונותנים להן מקום.
את המכתב במלואו לא אכתוב, הוא ארוך ופרטי, ומגולל את רוב סיפור חייה. ובכל זאת, הנה קטע קצר, מתובנה של אדם שבמהותו שמח, אוהב חיים, אשה שמצליחה לראות מעבר לרגע, לבלבול ולכאב.
אשה שאוהבת
"...גם מתוך הכעס הנורא, כזה שנדמה שיביס ויבליע את כולי, אני מוצאת נחמה. נחמה במילים טובות, בזמניות, בקצב, נחמה מעצמי, מהאדם שגדלתי להיות, אדם שזוכר לזכור מי ומה הוא. אני יודעת שגם בעתיד אבחר להתמסר, שוב ולגמרי, לאדם שאוהב, אני לא אשמה, ומעולם לא הייתי.
יש אנשים שליבם שבור, שהם פגומים מבית, והלב, יוצא אליהם. אנשים שברגעים רכים בהן מתעצבת הנפש, לא חובקו ולא טופלו, לא היו נאהבים כמו שרצו, כמו שהצטרכו, אבל אני, אני מטופלת, נאהבת, אני אשה שאוהבת".
להתנחם במילה הכתובה
אפילו אני, שכותבת מכתבי אהבה לפרנסתי, לא יודעת לשער את כוחן האמיתי של המילים. אני רק יודעת שהן-הן כל מה שיש לנו וכן, יש רגעים שמילים יכולות לבנות או להרוס, מילים יכולות לעצב מציאות ולשנות סדרי עולם.
אני לא יודעת אם המכתב הזה שינה לה את החיים, אם כתיבת תחושות או אם שינון מנטרות מדי ערב שתפקידן להזכיר מה אנו רוצים, חולמים, שווים וכמה טוב פרוש לרגלינו אם רק נרכין את הראש ונביט, אכן משנות מציאות, אבל מה שבטוח - הן ממלאות אותנו בתחושה נעימה שמתפשטת ועולה מכפות הרגליים ומכסה את כל הגוף. אין ספק שמילים מנחמות, מילים שמות את החיים בפרופורציה.
לכל הכתבות, כנסו לעמוד המעריצים שלנו בפייסבוק
שחר הדר, בעלת 'טקסטורה - מילים של אהבה'
• הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי ושונה כדי לא לחשוף את הפונה אלי, הציטוט נכתב באישורה של "נוגה"
לפנייה לכתב/ת 
