נטלי קליין: "צ'לו המקשר בין קצוות זמן"
נטלי קליין נחשבת כאחת הצ'לניות המבטיחות בעולם. לקראת הופעת הבכורה שלה בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית היא אומרת ל-ynet: "זה עידן של אייפד ויוטיוב, אבל הם לעולם לא יהיו תחליף למוזיקה חיה"
אולי אלו הדברים שאמרה על הצ'לן הנערץ עליה, היינריך שיף, שמגדירים טוב מכל את אישיותה המוזיקלית ואת המטרות שהציבה לעצמה הצ'לנית הבריטית הצעירה, נטלי קליין, שתגיע בסוף החודש להופעת ביכורים בישראל: "הוא לימד אותי שכל עוד אתה נאמן לפרטיטורה, תמיד יהיה לך עוד משהו לגלות בדרך, עוד צבעים וטקסטורות חדשות", אמרה לעיתון הגארדיאן והוסיפה, "שיף מחבר באופן מושלם בין אינדיבידואליזם לנאמנות לקומפוזיציה. הצליל שלו מחשמל, משאיר אותך חסר נשימה וגורם לך להאזין לו עד אין סוף. יש בנגינה שלו גם רגישות ונדיבות שהופכת את הסאונד שלו למזוהה".
גם בביצועים של קליין ליצירות אקספרימנטאליות או כאלה מהרפרטואר הקלאסי המסורתי, אפשר למצוא ריבוי רבדים ורגישות. "אני יוצרת מחדש", הגדירה את עצמה בראיון שנתנה לפני כשנה וחצי לעיתון "אינדיפנדנט" והסבירה: "העבודה שלי היא לתרגם יצירות של אחרים". הפרשנות שלה נותנת כבוד לתווים הכתובים אך במקביל גם לאישיותה. הנוכחות שלה, למען האמת, מחשמלת.
בחודש מארס הקרוב קליין תחגוג את יום הולדתה ה-35 אך למרות גילה הצעיר היא נמצאת בשטח כבר הרבה זמן. היא הופיעה לראשונה מול קהל בגיל 10 וסומנה כהבטחה שש שנים לאחר מכן כשזכתה בתחרות למוזיקאים צעירים של רשת BBC. אחר כך באו שלל פרסים נוספים ובשנים האחרונות קיימה את ההבטחה וקצרה את פירות ההצלחה בסדרות של קונצרטים ברחבי העולם שמותירים לה מעט זמן לעצמה - והוציאה חמישה אלבומים שזיכו אותה, בין היתר, גם בפרס הקלאסיקל בריט ובביקורות משתפכות.
קשה להכניס את קליין למגירה הצרה שמאפיינת במרכאות מוזיקאים קלאסיים. מצד אחד מדובר במוזיקאית מחוננת שאמנותה היא מרכז חייה. מצד שני, יופייה ואישיותה מצטרפים לחבילה שלמה שעליה כתוב בגדול: Star Quality.
נטלי קליין בקונצ'רטו של היידן, אותו גם תבצע במסגרת הפסטיבל באילת
קליין אמנם ביקרה בישראל בעבר, אך השתתפותה בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית באילת תציין את מופע הביכורים שלה בארץ. "יש לי הרבה זיכרונות נפלאים מירושלים, ים המלח וכמובן, תל אביב. זו היתה חופשה בלתי נשכחת אבל מעולם לא ניגנתי מול קהל ישראלי וזה מסקרן", היא אומרת ומוסיפה, "יש לי הרבה קולגות וחברים יקרים מישראל שהם פייבוריטים מבחינתי לנגינה קאמרית". ביניהם היא מונה את נגני הקלרינט פרופסור חן הלוי ושרון קם, הוויולן גיא בנציוני והכנר הראשון של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, גיא בראונשטיין.
לקשר היהודי יש מקום לא מבוטל בסקרנות ובהתרגשות לקראת הביקור הצפוי. קליין, שהקליטה לאחרונה אלבום מיצירותיו של ארנסט בלוך, אומרת כי הנשמה היהודית שקיימת בלחניו גורמת לצ'לו להישמע כמו קול של חזן. "המוזיקה של בלוך נפלאה", היא אומרת. "הוא מוצא בה את הקול היהודי שמאד קרוב לנשמה שלי. אני בת למשפחה יהודית והיהדות היא חלק מחיי לפחות במובן הרוחני של המילה. אמנם גדלתי בבית חילוני בבסיסו ואיני הולכת לבית כנסת באופן קבוע, אבל מבחינה תרבותית אני מגדירה את עצמי כיהודייה. אני חושבת שזה נפלא שאני יכולה לומר את זה. אני מחבקת את יהדותי, מרגישה נוח בתוכה והייתי רוצה ללמוד ולדעת עליה יותר. מוזיקה - בין אם אנחנו מדברים על חזנות, על מוזיקה סופית או על באך - היא מקום רוחני ונשגב. מוזיקה בשבילי הדבר הקרוב ביותר לדת".
משפחתה של קליין נחלקת בין היהדות הליטאית-אשכנזית לבין יהדות ספרד ואת התפר הזה היא מחבקת. "למעשה הכל חי בתוכנו בערבוביה: יידיש, ספרדית, רוסית. זה נכון גם לתרבות באופן כללי, היא אומרת. "תרבות אינה דבר אחד, יחיד ואחיד. אנחנו כולנו ערבוביה של דברים שונים והשפעות שונות".
זה בא לידי ביטוי גם בבחירות המוזיקאליות שלך?
"בהחלט. זו שאלה מורכבת, אבל כל יוצר ששווה משהו הוא תערובת של הרעיונות שלו והשפעות חיצוניות. הדיאלוג הזה בין הפנים לחוץ, נכון גם לגבי בטהובן, ברהמס, פורה ודביוסי. כל אחד מהם הביא לכדי ביטוי את עולמו הפנימי אבל גם הושפע ממוזיקאים שקדמו לו".
את הצ'לו עליו מנגנת קליין יצר לפני 200 שנה ג'ובאני באטיסטה גואדניני, המאסטר הבלתי מעורער של אמני כלי המיתר לאורך ההיסטוריה. "הוא נחשב לליאונרדו דה-וינצ'י בתחומו", צוחקת קליין, "זה מניח על כתפיי אחריות לא מבוטלת". הקשר בין קליין לכלי, כמעט סימביוטי. היא נושאת אותו לכל מקום ורוכשת עבורו כרטיס טיסה מיוחד לצדה. גם בין חבריה, יש האומרים שהצ'לו הפך חלק בלתי נפרד מאיברי גופה. "הכלי הזה נוצר בשבוע האחרון של חודש מרס בשנת 1777, בדיוק 200 שנה לפני שנולדתי. במובן מסוים לנגן עליו זה כמו לגעת בהיסטוריה", היא אומרת, "הצ'לו שלי הוא החוט שמקשר בין שני קצוות על ציר הזמן וזה מאד מרגש לחשוב על כך שגם היום כמו לפני 200 שנה הוא משמיע את אותם הצלילים. כשמדברים במונחים של היסטוריה מבינים שכלי שכזה לעולם לא יהיה בבעלותך באמת. הוא שייך לנצח. אתה רק שומר עליו לזמן מה. ברור לי שיהיו אחרים שינגנו עליו שנים רבות אחרי שאיעלם מפה".
אנשים נוהגים לומר שהמוזיקה הקלאסית תיעלם. שהיא על סף הכחדה. שבקרוב לא יהיה לה דורש. מה דעתך?
"המוזיקה הקלאסית פה כדי להישאר אבל היא בסכנת היכחדות מול אוטוסטרדת המידע המהירה והחיים המודרניים. אני חושבת שהיום יותר מתמיד אנשים זקוקים לכל ביטוי אמנותי איכותי. אנחנו זקוקים לזה בחיינו כדי שיהיה לנו למה לשאוף. אין ספק שדברים ישתנו. הם חייבים להשתנות. אבל האיכויות המהותיות של המוזיקה הקלאסית והמוזיקה העתיקה ישמרו על עצמן. מוזיקה קלאסית היא ברומטר מצוין. היא מזכירה לי את הריכוז והרוגע שנדרשים כדי להופיע וכדי להאזין לה. זה כמו משקל נגד לקיום היומיומי. זו מתנה בעיניי. מישהו אמר פעם שאמנות היא ערובה לשפיות. נדמה לי שהיום המשפט הזה מקבל משנה תוקף".
את מאמינה במוזה ובהשראה?
"אני חושבת שצריך לעבוד מאד קשה כדי לאפשר למוזה לבקר אותך. אומרים שחובבים מחכים להשראה וכל השאר, פשוט הולכים לעבודה. אני מאמינה בזה. השראה, כמו כישרון, צריכה לבוא בליווי של הרבה מאד עבודה. כישרון זה לא יותר מנטייה טבעית, עניין ומשיכה לדבר".
קליין מאמינה בעבודה קשה אבל לא רק. "אסור למוזיקאי לעולם ללכת על בטוח או לפעול על אוטומט", היא אומרת. "אתה תמיד צריך לשאול את עצמך שאלות כמו מה חשוב ומה פחות? למה מתכוונים התווים? התפקיד שלי הוא לנסות ולמצוא את הדרך לבטא את הפרטיטורה ולמלא אותה בחיים. זה כמו להיות פַּסל רק שחומר הגלם שלי, הוא סאונד. שחקנים אומרים את השורות שלהם ומפרשים אותם כל אחד בדרכו. זה פחות או יותר מה שאנחנו עושים ויש בזה הרבה חופש. מוזיקאי צריך לשמור על כנות רבה ככל הניתן בביצוע וגם על נאמנות למה שהוא חושב שהמלחין רצה לומר. תווים הם לא יותר מסימנים שחורים על דף לבן ויש אלפי דרכים לבטא אותם. אני צריכה לפלס בעזרתם את הדרך שלי".
אז אולי ההשוואה הטובה ביותר היא לעבודת המתרגם?
"יכול להיות שהתפקיד שלנו הוא גם לתרגם או לממש את התווים הכתובים. אני חושבת שזה תרגום במובן היותר פואטי של המילה. אדם נזקק לכשרון ולמיומנות רבה כדי להפוך את התרגום שלהם לשירה בעצמו".
מה את חושבת על תחרויות ופרסים באופן כללי?
"זו שאלה טריקית. השתתפתי בתחרות הראשונה בחיי כשהייתי בת 16. זה גיל מאוד צעיר. תחרויות עזרו לי מאוד לאורך הקריירה ובעיקר בתחילתה. הם זיכו אותי בהכרה והיוו מקפצה יעילה ללא ספק. אבל בנקודה מסוימת, אחרי שבחרת מקפצות בקפידה, את צריכה להוכיח את יכולת המעוף שלך ולעמוד בזכות עצמך. לי היה ברור, שאני חייבת להמשיך ללמוד וזה קשור כמובן בביקורת עצמית גבוהה שעדיין קיימת בי ומהווה מנוע שדוחף אותי לטפס ולהגיע פעם אחר פעם לגבהים חדשים. בואי נאמר שזכייה בתחרות לא מבטיחה את מקומך במקצוע. העובדה היא שיש הרבה מאד מוזיקאים מאד מצליחים שלא השתתפו ולו פעם אחת בתחרות. זו בעיני הצלחה בפני עצמה".
קליין מתייחסת אל המוזיקה כאל שליחות ואומרת שמה שנוגע לליבה באמנות, כל אמנות, זו האפשרות שהיא מעניקה לאלה הנחשפים אליה לגעת במקומות פנימיים ולזהות את עצמם בתוכה: "הרבה דברים מרגשים אותי - נדיבות רוחנית, ספר חדש, יצירות אמנות שמצליחות לחדור את ההגנות והמסכות. אני תמיד מוקירת תודה לאותם יוצרים שהצליחו להביא את התחושות והמחשבות שלי לכדי ביטוי".
יש קהל צעיר למחול, לתיאטרון, למוזיקת עולם וכמובן גם לקולנוע. למה קשה יותר לחבר קהל צעיר למוזיקה קלאסית? מדוע מוזיקה קלאסית מאיימת על קהלים חדשים?
"אני חושבת שאוהבי המוזיקה הקלאסית הפוטנציאליים זקוקים לקונטקסט אינטלקטואלי. ככל שהם יקבלו יותר מידע על היצירות שהם שומעים, על ההיסטוריה והתקופה בה נכתבו, על הסיבה לכתיבתן ועל הייחוד שבהן, כך ייטב. זה יעזור להם לבטוח באינסטינקטים שלהם ולפתח דמיון וטעם. המוזיקה שלי אינה בידור. היא דורשת אנרגיה והשתתפות של הקהל כמו בקריאת ספר או בשיחה.
זה נכון שזה עידן של אייפד, אייפוד ויוטיוב, אבל כל אלה לא יהוו לעולם תחליף למוזיקה חיה. זה בדיוק כמו שסקייפ לעולם לא יחליף מפגש פנים אל פנים עם האנשים האהובים עלינו".
המפגש עם הקהל אהוב עליה במיוחד. קהל טוב, לדבריה, יכול לדחוף אותה אל קצה גבול היכולות שלה ולחדד את התחרות הבלתי פוסקת מול עצמה. "אני מרגישה את האנרגיה של הקהל, היא מלווה ודוחפת אותי קדימה במאבק הבלתי פוסק הזה ביני לבין התווים", אומרת המוזיקאית שכבר בגיל 10, ידעה היטב לאן היא מכוונת. "ידעתי שאני רוצה להצטיין במה שאני עושה. רציתי להגיע למקום שבו ארגיש חופשייה לחלוטין תוך נגינה כדי שאוכל לפרש את המוזיקה בדרכי", היא אומרת, "אז לא ידעתי שמדובר במסע מאתגר שיימשך לכל אורך חיי".
בפסטיבל היא תנגן את הקונצ'רטו בדו מאז'ור של היידן ויצירות קאמריות מאת ברהמס. "אלו יצירות מאתגרות שאהובות עליי מאוד", היא אומרת. ואם באתגרים עסקינן גם בנושא החרם התרבותי על ישראל שהולך וצובר בשנים האחרונות תהודה קולנית במיוחד בבריטניה, יש לקליין מה לומר: "זה מגוחך. קהל חופשי מורכב ממאות אם לא מאלפי אינדיבידואלים שמחזיקים במספר דומה של דעות שונות - פוליטיות או אחרות. הקול שקורא להחרים את ישראל מאוס ומעורר שאט נפש בעיניי. הוא מרדד את הקהל לכדי מסה אנושית אחידה ונטולת יכולת מחשבה עצמית".
לפנייה לכתב/ת 
